קובץ הערות עו

דחיה). כתב וז"ל. דשאני איסור אשת אח. דכי קא מידחי במקום יבום. לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת הוא דמידחי. אלא משום דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח. ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח. אלא שלא במקום יבום כגון היכא דיש לו זרע. אבל היכא דמת בלא זרעא. לא אסרה תורה. ואמטי להכי שריא. ואפילו בביאה שניה. אבל גבי חייבי לאוין. ליכא למימר דלא אסר רחמנא חייבי לאוין כלל. אלא שלא במקום יבום. דמהיכא תיתי לי. הא ודאי כיון דמשכחת לה למצות יבום. דמיקיימא בעלמא בשאר נשים דשריין. אימא לך דכדאסר רחמנא חייבי לאוין. אפילו במקום יבום אסרינהו. הילכך דוקא ביאה ראשונה. דאתי עשה ודחי ל"ת. אבל ביאה שניה לא עכ"ל. ומבואר מדבריו. דמה"ט דמצותן בכך הוי הותרה. ואינו מטעם דחיה. ולפי"ז ה"ה בכלאים בבגדי כהונה. אינו מטעם עדל"ת. אלא הותרה. דכיון דלא משכחת בגדי כהונה אלא בכלאים. ממילא שמעת דלא אסר רחמנא כלאים בבגדי כהונה כלל. אבל בציצית. כיון דמשכחת למצות ציצית בלא כלאים. הוא מטעם עדל"ת. ונראה שזהו טעמו של הראב"ד. שמחלק בין ציצית לבגדי כהונה. דבציצית הוא מטעם דחיה. ובגדי כהונה הותרה. ובשאגת ארי' סי' ל' הקשה דברי הראב"ד אהדדי. מציצית לבגדי כהונה. ולפי דברי הרמ"ה הנ"ל ל"ק

ב) וכן כתב בתורת האדם להרמב"ן. וז"ל לפי פירוש רש"י בברכות (ד"כ). דלאו דכהן כיון דליתיה אלא לאו דלא יטמא. ומפיק מיניה מת מצוה. הא ליתיה ללאו אלא בשאר (קרובי) מתים. לא יטמא אלא למת מצוה. או לקרובים. וכה"ג לאו דיחוי הוא. דחד שמא הוא. ולא מיקיים האי אלא בדעבר על האי. אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם. אלא עשה דפסח. אי נמי סדין בציצית. כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר מצות הוא. כי אתי עשה דמת מצוה. או דציצית. ודחי להו. כה"ג מיקרי דיחוי. דהא אינהו גופייהו מצי למיעבד מצוה. דפסח וציצת כי לא עבר עלייהו בלאו. א"כ בעשה מצוה הוא דדחי להו. ודמיא הא מילתא לההיא דמס' יבמות. דאמרינן התם דאין עשה ד"ל שיש בה כרת. והיא גופא מצות יבום ל"ת של כרת הוא. דאשת אח כרת יש בה. אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח. לא מיקרי דיחוי. דהא ליתיה אלא בהכי. וערות אשת אחיך לא תגלה אלא במקום שאין יבום. וליתיה לכרת ולא ללאו בהכי. דהא לא מצי ליבם אלא בהכי. וה"נ גבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת. ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בה כרת. משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוא. וליתיה ללאו בהאי. והכי נמי לענין כ"ג ונזיר ליכא למיגמר מיניה. דכבוד הבריות לידחי ל"ת דכלאים ושאר מצות עכ"ל. ומבואר מדבריו דמשו"ה ליכא למילף מאשת אח. דעדל"ת שיש בה כרת. דביבום לאו משום דחיה הוא. אלא הותרה ומהותרה אין ללמוד לדחי'. אבל קשה דברפ"ק דיבמות. בעי בגמ' למילף מתמיד פסח ומילה. דדחו שבת. ומשני שכן תדיר. ומבואר ביומא (דמ"ו) דלכו"ע שבת הותרה בציבור. ולא דחויה. ומ"מ בעי למילף מיניה דעדל"ת שיש בה כרת. ויותר תימא דהרמב"ן הקשה אמאי לא גמרינן מעבודה דדחיא שבת. והא באמת בגמ' בעי למילף מתמיד. אלא דפריך לה משום דהוי תדיר

ג) והנה דעת ר"ת דכלאים בציצית הותרה מדאורייתא. אפילו במקום שאפשר לקיים שניהם. וכן היא דעת הרמב"ן בחידושיו לשבת (דקל"ב.) ז"ל וכן אני אומר שסדין בציצית לאו מתורת עשה ול"ת הוא דמדחי. שא"כ כל מקום שאפשר לקיים את שתיהן וכו'. ובפ' התכלת אמרינן דאפילו לטלית של צמר עבדינן לבן של פשתן. אלא מדין היקישא אתי לן. סדין של ציצית וכו' עכ"ל. (אבל בחידושיו פ"ק דיבמות (ד"ה). הביא ג"כ שיטת ר"ת ודחאה. עיי"ש ודבריו סותרין זא"ז וצ"ע.) ומ"מ ילפינן מכלאים בציצית לכל התורה. דעדל"ת. וע"כ צ"ל דשפיר אפשר ללמוד מהותרה לדחיה. וטעמו של ד"ז נראה. דאפילו נימא דכלאים בציצית. הותרה אפילו בלילה. ואפילו לנשים. מ"מ יסוד ההיתר הוא משום המצוה שישנה בהבגד. ואם נפקע חיוב ציצית מהבגד. כגון שנעשה בת ג' כנפות. ודאי חזר איסור כלאים עליו לכו"ע. וא"כ מוכח מזה דההיתר הוא רק משום המצוה. ושפיר יש ללמוד מזה דעדל"ת. (אלא דאיפכא קשה. למה לא נלמוד מהכא. דבכל מקום דעדל"ת יהא בתורת היתר. ואפילו היכא דאפשר לקיים שניהם יהא מותר מדאורייתא. כמו בציצית. ובגמ' פ' כיצד (ד"כ) ובשבת (דקל"ג) מוכח להדיא. דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי מדאורייתא. בכל עדל"ת. וכבר הקשה קושיא זו בחידושי הרמב"ן פ"ק דיבמות ד"ה עיי"ש) וכן בשבת דהותרה בתמיד. ההיתר הוא משום המצוה. ואילו היתה הקרבת התמיד רשות ולא מצוה. ודאי היה אסור להקריבו בשבת אבל בטומאת קרובים דהותרה לכהן. אין ההיתר מטעם המצוה. לדעת רש"י והרמב"ן. אלא דהוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. כמו בחלב חיה שהותר מכללו. וחכם אחד העיר ראיה לזה. דהא איכא מ"ד דלה יטמא רשות. ולא מצוה כלל. ולדידיה ע"כ הוא היתר גמור. כמו חלב חיה. ומדידיה נשמע לאידך מ"ד. דנהי דס"ל לה יטמא מצוה. מ"מ באופן ההיתר לא פליגי. וגם איהו מודה. דההיתר אינו מטעם המצוה

ד) היוצא מכלל הדברים. דישנן שני אופנים בהותרה. א) היכא דההיתר היא רק מטעם המצוה. ומהיתר כזה אפשר ללמוד לדחיה. דיש בכלל מאתים מנה. ב) דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. כמו חלב חיה. וטומאת קרובים. דאין ההיתר משום המצוה. ונראה דהא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. לא שייך אלא היכא שההיתר הוא משום המצוה. דאינו היתר גמור. אבל בחלב חיה. ודאי לא שייך לומר. הואיל ואישתרי איסור חלב בחיה. אישתרי נמי איסור אחר. וכן באשת איש שנתארמלה או נתגרשה. אין שייך לומר. הואיל ואישתרי איסור אשת איש. אישתרי נמי איסור אחר. וטעם החילוק ביניהן. דבאופן הא'. היכא דהמצוה מתרת את האיסור. אין ההיתר אלא בשעתו. היינו דסיבת האיסור לא פקעה מהדבר. אלא שהמצוה שישנה בו. מתירתו בכל שעה ושעה. וכיון דמצד עצמו ראוי להיות אסור. אלא שהמצוה מתירתו. בזה אמרינן. הואיל ואשתרי. אבל באופן הב' דסיבת האיסור נפקעה לגמרי כמו בא"א שנתגרשה שהותרה לחלוטין. אין זה אישתרי אלא שאינו ראוי להיות אסור, כלל

ה) ובזה תתישב קושית הטורי אבן. פ"ק דמגילה (ד"ג) בכהן ונזיר. נימא הואיל ואישתרי. טומאת קרובים לגבי כהן. אישתרי נמי לגבי נזיר. דלשיטת רש"י והרמב"ן. דהוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. כמו חלב חיה. אין לומר בזה הואיל ואשתרי. אלא דקושיתו היא. לשיטת הרמב"ם פ"ב מהל' אבל. דלכאורה נ' מלשונו שם דההיתר הוא משום דחיה. ובזה יש להקשות. למאן דאמר בזבחים (דל"ג). דאמרינן בדחיה הואיל ואישתרי וכו' ובדברי הרמב"ם בהל' אבל וזה לשונו שם הטומאה לקרובים דחויה היא. ולא הותרה לכל. לפיכך אסור לכהן להתטמא למת. אפילו בשעה שמתטמא לקרוביו. שנאמר לה יטמא. אינו מטמא לאחרים עמה עכ"ל. ובמנחת חינוך תמה על לשון זה. דמשמע דאילו הוה אמרינן דהותרה.