קובץ הערות עה

קרבן. ונראה לפי"ז. דבאיסור דרבנן. אין המעשה מצד עצמה אסורה. אלא שמצוה לשמוע לדברי חכמים. וכיון שעושה בשוגג. ואין כונתו ודעתו לעבור על דברי חכמים. לא עשה איסור כלל. וה"נ כיון שהוא עסוק להוציא הטומאה מהעזרה אף שאינו ממהר בזה. מ"מ לא מיקרי עובר על דברי חכמים. משא"כ בטומאה דאסורה מדאורייתא. אף שאין דעתו לעבור. מ"מ נעשה איסור ממילא. בשהית הטומאה בעזרה. ע"כ צריך למהר יותר. מיהו היסוד הזה אינו מוסכם. וכבר נתבאר בקונטרס דברי סופרים. כי איסורין דרבנן. הן אסורין מצד עצמן. וגם קודם מתן תורה מצינו איסורין דרבנן. כמו גזירת ב"ד של שם. וכן במצות חינוך בקטן. להסוברין דהמצוה מוטלת על הקטן עצמו. אף דקטן אינו מוזהר בלאו דלא תסור עיי"ש. בקונטרס הנ"ל. עוד ראיות לזה. ולפי"ז גם שוגג באיסור דרבנן. קמיתעביד איסורא

טז) לקושית תוס' דלר' עקיבא נימא עדל"ת. תירץ בשו"ת הרשב"א. (חלק ששי סי' י"ט). דלר"ע לא קרינן בהו ולקחה. בחייבי לאוין. כמו לדידן בחייבי כריתות. דפ' כיצד פריך. מה ראית. ומשני. הא תפסי בה קידושין. והא לא תפסי בה קידושין. אבל לר"ע ליכא לשנויי הכי. ולדידיה. על כרחין לית ליה יבמתו ריבה. דהי מינייהו מפקת וכו' עיי"ש. ואף דקושית תוס' דחייבי לאוין יעלו גם ליבום. משום עדל"ת. וא"כ אם בא עליה קנאה. ושפיר קרינן בהו הכא ולקחה. מ"מ אפשר שכונת הרשב"א. כמ"ש בחידושיו פ' כיצד. דבעינן ולקחה בעלמא עיי"ש. אבל קשה. דאי נימא דמולקחה ילפינן. דהיכא דלא תפסי קידושין בעלמא. ליכא דין יבום וחליצה אפילו במקום דעדל"ת. א"כ לא איצטריך קרא דעליה. גבי אחות אשה. אפילו אם עדל"ת שיש בה כרת. ואפשר דלבתר דגלי קרא. גבי אחות אשה. דאין בה דין יבום וחליצה. משום דלא תפסי בה קידושין. ילפינן חייבי לאוין לר"ע מאחות אשה. ואף דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. מ"מ סברת הגמ'. כיון דתלוי בתפיסת קידושין. אין לחלק בין קל לחמור. ובירושלמי שהביא הרשב"א שם. מפורש כן. דילפינן חייבי לאוין לר"ע. מאחות אשה. אלא דמלשון הרשב"א שם ומיהו בירושלמי מצאתי. דמפרש טעמא אחרינא לר"ע. משמע דלתירוצו הראשון. אין הטעם משום דילפינן מאחות אשה. מולקחה. ולפי"ז לא איצטריך קרא דעליה וצ"ע

יז) ולסברת הירושלמי דילפינן לר"ע חייבי לאוין מאחות אשה. ולא פרכינן מה לאחות אשה שכן כרת. מצינו כן בספ"ב דסוטה. דלר"ע דמשוי חייבי לאוין כחייבי כריתות. שומרת יבם. היא כאשת איש. ואם זינתה אסורה ליבם מטעם סוטה. אף דאיסור סוטה לא נאמר בכתוב. רק באשת איש מ"מ ילפינן יבמה מאשת איש. ולא פרכינן. מה לא"א שכן כרת ומיתת בי"ד. אבל קשה הא מצינו לר"ע בעצמו. גבי הפרת נדרים. דלא יליף יבמה מארוסה. משום שאין היבמה גמורה ליבם כמו ארוסה שאין חייבין עליה סקילה. ומ"ש דלענין איסור סוטה. יליף יבמה מארוסה ולענין הפרת נדרים לא ילפינן מהדדי. וצ"ל דשומרת יבם כיון דהיא קנויה ואינה גמורה. סגי בקנין כזה. לענין איסור סוטה. ולא להפרת נדרים. דבעינן לזה קנין גמור אבל טעם ההבדל הזה צ"ע

יח) ברמב"ם פ"ה מאיסורי ביאה מבואר. דסריס חמה הוא משמש מת. ולכאורה גם בסריס אדם כן הוא. ומ"מ סריס אדם. שבא על יבמתו קנאה. כמבואר בגמ'. ובתוס' ר"פ הבא על יבמתו כתבו דמשמש מת לא קנה ביבמתו. ואי נימא דגם בסריס אדם הוא משמש מת. א"כ לאו דפצוע דכא היכי משכחת. וצ"ל דבהכי חייביה רחמנא. ושמא לא כתב הרמב"ם כן. אלא במי שנולד כך. ולא שנסתרס אח"כ

יט) מ"ש בשער המלך. דהא דאם בא עליה לא קנאה בחייבי לאוין ועשה. הוא דוקא בתורת יבום. אבל בתורת קידושין קנאה. (וכן כתב במאירי) ובאבני מילואים השיג ע"ז. דביבמה ליכא תורת קידושין. דמאמר אינו קונה מדאורייתא. והביא פירש"י. דהטעם הוא. משום דאין קידושין תופסין באשת אח. והא דקידושין תופסין לאחר חליצה. הוא משום דפקעה זיקה. ותו ליכא משום אשת אח. כמ"ש הרשב"א. בנעשית אחות אשתו אח"כ. דאין בה איסור אשת אח. עיי"ש בדבריו. והנה עירב יחד שתי שיטות חלוקות זע"ז. דלדעת רש"י. דיבמה המותרת. אין בה תפיסת קידושין. משום דהיא אשת אח. לענין קידושין. אף דאיננה אשת אח. לענין איסור ביאה. וע"כ צ"ל דסיבת האיסור יש בה. אלא שהזיקה מתרת בכל שעה א"כ הדבר ברור. דאם נעשית אחות אשתו. חזר איסור אשת אח למקומו. ולדעת הרשב"א. דאשת אח הותר לגמרי ע"כ הא דאין מאמר קונה ביבמה. א"א לומר כפירש"י אלא הטעם הוא מגזה"כ. ביאה גומרת בה. ואין כסף ושטר גומרין בה. ובחייבי לאוין ועשה. אם יש בה תורת קידושין תלוי בשתי השיטות הנ"ל. דלפירש"י. דגם יבמה המותרת היא אשת אח. לענין תפיסת קידושין. א"כ כ"ש חייבי לאוין ועשה. אבל לטעמו של הרשב"א. דהוא מגזה"כ. דביאה גומרת בה. י"ל דדוקא היכא דביאה גומרת בה. איכא הך גזה"כ. אבל בחייבי לאוין ועשה. דאם בא עליה לא קנאה ליכא גזה"כ. ושפיר קידושין תופסין בה והא דקידושין תופסין לאחר חליצה. הוא ג"כ מטעמים חלוקין. לשתי השיטות. דלדעת רש"י. דקודם חליצה. היא אשת אח לענין קידושין. הא דלאחר חליצה תפסי בה קידושין. ע"כ הטעם משום דגזה"כ. דלאחר חליצה פקע ממנה אשת אח לגמרי כמו לאחר יבום. דגלי קרא דנעשית כאשתו. ה"נ לאחר חליצה. דנתקיה רחמנא מכרת ללאו. דכיון דנפקעה הזיקה. היה ראוי להיות בה כרת. וכדס"ל לריש לקיש. אלא דגלי קרא. דליכא בה כרת. ומזה ילפינן דפקע ממנה אשת אח לגמרי. לאחר חליצה. ולדעת הרשב"א. דקודם חליצה הוא גזה"כ, ביאה גומרת בה וכו'. אבל לאחר חליצה. דאין בה תורת יבום. תו ליכא הך גזה"כ. ומ"ש האבני מילואים. מדברי אבא שאול. הנה אי נימא דאבא שאול מדאורייתא קאמר. כאילו פוגע בערוה. ע"כ דברי הרשב"א. אינן אלא לרבנן. ולא אליבא דאבא שאול: סימן ט'

א) יבמות (ד"ג) תוד"ה ל"ת שיש בה כרת מי דחי. וא"ת נילף מאשת אח. דעשה דיבום דוחה ל"ת שיש בה כרת. ותירצו דשאני אשת אח. דמצותו בכך עיי"ש. וכן כתבו לקמן (ד"ה) דא"א למילף מכלאים בבגד כהונה. דעשה דוחה ל"ת. דשאני בגדי כהונה דמצותן בכך עיי"ש. ואין כונתם דמה"ט אין זה משום דחיה אלא הותרה ומהותרה אין ללמוד לדחיה. כמו שראיתי מפרשים כן. דזה אינו דבהדיא כתבו שם. דבגדי כהונה הוא מטעם עדל"ת ומ"מ אין ללמוד מהכא לבעלמא. משום דאיכא למיפרך דמצותן בכך שאני. וכן הוא בגמ' פ"ק דמנחות (ד"ה). שאני כלאים דמצותן בכך עיי"ש. אבל הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין דנ"ג. (הקשה ג"כ קושית תוס'. דנילף מיבום דעדל"ת שיש בה כרת. ותירץ דמיבום אין ללמוד. דאינו מטעם