קובץ הערות עד

בחליצה. דחליצה במקום יבום לאו מצוה. וי"ל לדעת רש"י דהא ודאי. דאף דחליצה במקום יבום לאו מצוה. מ"מ אין בזה משום ביטול מצות יבום. דנימא כשחולץ הוא מבטל מצות יבום. דהא בדידיה תלא רחמנא. אם לא יחפוץ האיש וגו'. אלא דחסר קיום המצוה. ולא דמי לכיבוד אב. דדחי ל"ת שיש בה כרת, אי לאו קרא. דהתם אם לא ישמע לאביו. יבטל מצות כיבוד. אבל ביבום לא יעבור על המצוה אם יחלוץ. משא"כ בל"ת גרידא. דנדחית מפני עשה. אפילו אם לא תתבטל המצוה. כגון בכלאים בציצית. דאפשר לו לעשות קרן אחת עגולה. ולא תתבטל המצוה. מ"מ הל"ת נדחית. כדי שתתקיים המצוה. ובזה חלוק ל"ת גרידא. מל"ת שיש בה כרת. דל"ת גרידא. נדחית בשביל קיום המצוה. אפילו אם לא תתבטל. ול"ת שיש בה כרת. אינה נדחית. אלא א"כ תתבטל העשה בלא דחיה, אבל לא בשביל קיום העשה גרידא. (ובנזיר מצורע דעדל"ת. התם לא תתבטל מצות מצורע. שאפשר למצוה שתתקיים. אחר שיעברו ימי נזירותו. ומ"מ לא מיקרי מה"ט. אפשר לקיים שניהן. כמ"ש תוס' ריש שבועות. דלא אמרינן ימתין. עד שימצא אחרת. מיהו למ"ש תוס' דשריפת קדשים. אינה דוחה יו"ט. משום דאפשר להמתין למחר. קשה דא"כ גם בנזירות. אפשר להמתין עד שיעברו ימי נזירותו. אלא דהכא אין לומר כן. דימי חלוטו אין עולין לו. למנין נזירותו ואם לא יגלח לצרעתו. לא יעלו לו ימי נזירותו) אבל קשה דהא אפשר לקיים שניהן שישאל על נזירותו ולמה ידחה ל"ת דנזיר

יב) ומ"ש בתוס' לפרש. דכיבוד אב. הוי הכשר מצוה. דאינו גוף המצוה. אלא הכשר גרידא. כמו מכשירי מצוה דעלמא. וכן הוא לדבריהם. הפירוש. לענין בנין בית המקדש. דמחמר אינו אלא הכשר מצוה וגוף המצוה. הוא בונה וסותר. בתוס' שבת (קל"א). סוד"ה ושוין כתבו. דשחוט לי. בשל לי. הוי גוף המצוה. ולא מכשירין. וכן בבנין בית המקדש עיי"ש. ואף די"ל דדוקא שחוט לי. בשל לי. הוי גוף המצוה. ולא מחמר להביא גוזלות. מ"מ לפי פירושם כאן בגמ'. אין תירוצם בשבת מספיק וע"כ לפי דבריהם בשבת. א"א לפרש בסוגיין כמו שפירשו כאן עיי"ש

יג) במ"ש תוס' ריש מכילתין (ד"ג). דלא מפלגינן לענין דחיה. בין חדא איסורא לתרי איסורי. והיינו דעשה דוחה שני ל"ת. וע"כ צ"ל דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. הטעם הוא. משום דהעשה אינה נדחית. ולפי"ז תיקשי. להסוברין דלאו הבא מכלל עשה. לא חמיר מל"ת. ונדחה מפני עשה. והא דאין עשה דוחה עשה. היינו דוקא מצות עשה. אינה נדחית. אבל איסור עשה נדחה. וא"כ ל"ת ולאו הבא מכלל עשה הוי כמו שני ל"ת. כיון דכל אחד בפני עצמו נדחה מפני עשה. ה"ה שניהן יחד. ומאי קאמר בגמ'. לגבי אלמנה לכה"ג. בשלמא מן הנישואין. אין עשה דוחה ל"ת ועשה דבעולה לכה"ג. מ"ש משני לאוין. דנדחין מפני עשה. ושמא השיטה הזאת ס"ל. דגם שני לאוין אינן נדחין מפני עשה. שלא כדעת תוס'. ובריטב"א ס"פ אלו מציאות הקשה (הובא שם בשיטה) דל"ל למיתלי טעמא משום ל"ת ועשה הא גם עשה לחודיה. אינה נדחית מפני עשה. ולמ"ש תוס' בקידושין (ל"ד). דל"ת שיש עמה עשה. גם הל"ת גרידא חמירא. ואינה נדחית. ל"ק כלל קושית הריטב"א. ועוד י"ל לפי המבואר שילהי חולין. דאף דעשה דמצורע חמורה משום דגדול השלום. ודוחה עשה דשילוח. מ"מ לא מהניא לדחות ל"ת ועשה. א"כ איכא נפקותא. בין ל"ת ועשה. לעשה גרידא. ולדעת תוס'. דעשה דוחה שני ל"ת. ומ"מ ל"ת שיש בה כרת. אינה נדחית מפני עשה. וע"כ דל"ת שיש בה כרת. חמירא יותר משני ל"ת. והר"ן שילהי יומא כתב דמשו"ה שוחטין לחולה בשבת. ואין מאכילין אותו נבילה המוכנת. משום דבנבילה יעבור על כל זית וזית. ושחיטה אינה אלא פעם אחד. ומוכח מדבריו. דשני לאוין חמורין מאיסור סקילה. ושמא גם הר"ן ס"ל דעשה אינו דוחה שתי ל"ת. ובנזיר (מ"ח) תוד"ה ולאחותו וכו'. כי שרא רחמנא למת מצוה. נזיר וכהן. דאיסור לאו הוא. אבל פסח ומילה דכרת לא שרי. וכו' היינו אע"ג דס"ל לר' ישמעאל מה לי חד לאו. מ"ל תרי לאוין. מ"מ מודה באיסור כרת. דאיכא לפלוגי. ומוכח ג"כ. דאיסור כרת חמור יותר משני לאוין. ור' עקיבא ס"ל התם. דלא אמרינן מ"ל חד לאו. מ"ל תרי לאוין. ומזה קשה למ"ש תוס' בפשיטות. דלא מפלגינן לענין דחיה. בין חד לאו. לתרי לאוין. וכמדומה שכבר הקשה כן על דברי תוס'. בגינת ורדים להפמ"ג. ולשיטת רש"י פ' מי שמתו. דשריותא דמת מצוה גבי כהן ונזיר. אינו מטעם דחיה. אלא דמעיקרא לא נאמר הלאו. לענין מת מצוה. כמו שלא נאמר בכהן הדיוט לענין קרובים והרמב"ן בס' תורת האדם. הסכים לשיטה זו. ולפי"ז אינו מובן כלל. טעמו של ר' עקיבא. דמחלק בין חד לאו. לתרי לאוין. דהא כיון שלאו דכהן. וכן לאו דנזיר. לא נאמרו במת מצוה. מהיכן יאסר כשהוא כה"ג ונזיר יחד. דבשלמא לדעת תוס' שם. דהוא מטעם דחיה. דכבוד הבריות דוחה. לאיסורי כהן ונזיר. יש מקום לחלק. בין חדא איסורא. לתרי איסורא. דכבוד הבריות חמור יותר. מחד איסורא. ולא מתרי איסורי. דהן חמורין יותר מכבוד הבריות. ואף דלענין עדל"ת. כתבו בתוס'. דאין לחלק בין חדא איסורא לתרי איסורי היינו משום דהתם. ליכא למימר. עשה חמורה מחדא איסורא. דהא ל"ת חמורה מעשה. ומ"מ נדחית וה"ה תרי איסורי. אבל לדעת רש"י דמעיקרא לא נאמרו הלאוין במת מצוה. אין טעם לחלק בין חדא איסורא. לתרי איסורי וצ"ע

יד) ובעיקר דברי תוס'. דאין לחלק בעדל"ת. בין חדא איסורא. לתרי. הנה בגמ' קאמר תיתי במה מצינו מאשת אח. וכו' מי דמי. התם חדא. הכא תרי. ופירשו בתוס'. דאין הכונה. ללמוד במה מצינו אלא מטעם הואיל ואישתרי. אבל מדברי רש"י. מוכח דהפירוש הכא. מטעם מה מצינו ממש. דכתב בסוף הסוגיא בהא דיליף בהיקשא. דהוקשו כל העריות לאשת אח. ואע"ג דהכא חדא. והכא תרי. אין משיבין על ההיקש. ולדברי תוס' אפילו במה מצינו. לא פרכינן הכי. וכן מוכח שם מדברי הרמב"ן ורשב"א. בשם הראב"ד ובשם רבינו יונה. דכולם פירשו כרש"י. דהכונה למה מצינו. ולא כפירוש תוס' עיי"ש. ומ"מ דחי בגמ'. הכא חדא. והכא תרי. א"כ מוכח. דיש חילוק בדחיה. בין חדא איסורא לתרי ולפי"ז אין עשה דוחה שתי ל"ת. מיהו אפשר לומר. דזהו רק אליבא דר' עקיבא בנזיר (מ"ח). אבל לר' ישמעאל התם. דס"ל מ"ל חד. מ"ל תרי. י"ל דה"ה לענין עדל"ת

טו) ד"ז תוד"ה וראה קרי בו ביום. וכו' מדקתני הוציאוה הוציאוה תרי זמני. דאי לאו דאסור מדאורייתא. לא היו ממהרין כל כך. עכ"ל והדברים מחוסרין ביאור. דאף דצריך להוציאה. גם משום איסורא דרבנן. מ"מ סגי למימר חד זימנא הוציאוה. ואם אסור מדאורייתא. צריך לומר שני פעמים הוציאוה. ומזה דייק בגמ'. דהוא דאורייתא. ואפשר שכונתם תתבאר. לפי מ"ש בנתיבות המשפט סי' רל"ד. דבעובר איסור דרבנן בשוגג. אין צריך כפרה כלל. משא"כ בדאורייתא. דגם שוגג צריך