קובץ הערות עג

בהקפת אשה לקטן. ובודאי טמא שאמר לטהור. הכנס למקדש פטור לכו"ע. אפילו למ"ד יש שלד"ע. משום שלא נעשית עבירה. בכניסת הטהור למקדש. ומ"ש בהקפת אשה לקטן

ו) ונראה דהנה בהא דחילקה תורה. לענין הקפה. בין איש לאשה. יש לפרש בשני אופנים. א) דההבדל הוא. בהמעשה. היינו דמעשה הקפה. כשנעשית ע"י איש. היא מעשה אסורה. ואם נעשית ע"י אשה. היא מעשה מותרת. ב) דבמעשה. אין הבדל. בין מעשה איש למעשה אשה. אלא ההבדל הוא. את מי אנו רוצין לחייב. אם לאיש. או לאשה. ונ"מ משני הפירושים. אם יצויר שאפשר לחייב את ראובן. בשביל מעשה שמעון. אם נוכל לחייב איש. בשביל מעשה אשה. או לחייב אשה. בשביל מעשה איש. דלפירוש הא'. בין איש. בין אשה. אפשר לחייבן. בשביל מעשה איש. ולא בשביל מעשה אשה. ולפירוש הב'. אפשר לחייב איש. בשביל מעשה אשה. ולא אשה. בשביל מעשה איש. ומגמ' ותוס' נראה. כפירוש הב'. דאין הבדל בהמעשה. ואפשר לאיש. שיתחייב בשביל מעשה אשה. אבל בטמא שנכנס למקדש. התם תלוי ההבדל. רק בהמעשה. דגם טהור מוזהר. שלא ליכנס למקדש בטומאה. וגם טמא. מותר ליכנס למקדש שלא בטומאה. ומשו"ה. טמא שאמר לטהור. הכנס למקדש פטור. וטהור שאמר לטמא חייב שולחו. ולענין הקפה הוא להיפוך. דאיש שאמר לאשה. אקפי לי. חייב המשלח. ואשה שאמרה לאיש פטורה

ז) ואכתי צריך טעם. לחלק בין הקפה. למלאכת עכו"ם בשבת. דהא גם לענין שבת. י"ל כמו בהקפה. דאין הבדל. בין מעשה ישראל למעשה נכרי. אלא מי הוא המתחייב. וא"כ אפשר לחייב ישראל. בשביל מלאכת נכרי. ונראה. דבהא שכתבו תוס'. דחייב המשלח. אם השליח הוא נכרי. ולא אמרינן אין שליחות לנכרי. צ"ל הטעם. כמ"ש תוס' שילהי מעילה. לענין חש"ו. דחייב שולחן במעילה עיי"ש. וכונתם כיון דהחיוב הוא בשביל תוצאת המעשה, שיצא הקדש לחולין. והתוצאה הזאת. נעשית ע"י קטן. כמו ע"י גדול בשוה. אין לחלק גם לענין חיוב המשלח. וצ"ל דה"נ בהקפה י"ל כן. דהחיוב הוא בשביל תוצאת המעשה. ולא בשביל גוף העשיה. ובכה"ג לא אמרינן. אין שליחות לנכרי. אבל במלאכת שבת. החיוב הוא בשביל עשית המלאכה. דגוף העשיה הוא האיסור. בזה אמרינן. אין שליחות לנכרי. אלא דלפי"ז. ישראל שקיבל שבת. לאחר פלג המנחה אסור מדאורייתא לומר לישראל שלא קיבל שבת. עשה מלאכה עבורי. וי"ל דבזה אין שלד"ע. דחבירו מיקרי ג"כ בר חיובא. אילו קיבל עליו שבת. מיהו אין זה ברור. עיין בשו"ת רע"א סי' קצ"ד ובשערי תשובה או"ח סי' רס"ג בשם שו"ת פני יהושע עיי"ש

ח) בהא דעשה דמצורע דוחה ל"ת דהקפה. מקשין לפי מ"ש תוס' פ' השולח (מ"א) דעשה דפ"ו דגברא. לא דחי ל"ת דאשה. משום דבדידה ליכא עשה וה"נ במקיף למצורע העשה היא על המצורע. ולא על המקיף. ואפשר לומר. דעשה דמצורע היא. שיהא המצורע מגולח. ומה"ט אפשר לקיים עשה זו גם ע"י קטן ונכרי כמ"ש תוס' ריש שבועות. וא"כ י"ל דמצוה זו מוטלת על כל ישראל. וכל מי שיגלח את המצורע. מקיים מצוה ועוד י"ל דהנה מצינו גבי מצות. דכל מי שאינו חייב בדבר. אינו מוציא אחרים. ומ"מ אם יצא. מוציא. והטעם כתבו בתוס'. משום דכל ישראל. ערבין זב"ז. וכ"ז שחבירו לא יצא. גם הוא חייב עדיין. והא דאינו מוציא. כשאינו חייב בדבר. ולא אמרינן דמיקרי חייב. משום ערבות. צ"ל דבמילתא דליתיה בדנפשיה. ליכא תורת ערבות. ולפי"ז י"ל דדוקא בפריה ורביה. דאשה אינה מצווה בה. וליכא אצלה גם משום ערבות. משו"ה אין הל"ת נדחית אצלה. אבל עשה דמצורע. דנוהגת בכל האנשים. וגם מי שאינו מצורע. יש עליו דין ערבות. ומיקרי חייב בדבר. וע"כ הל"ת נדחית אצלו. ובזה תתישב. מה שהקשה בס' תורת גיטין. מהא דעשה דפסח. דוחה עשה דהשלמה דכהן. משום דכיון דעשה דפסח. נוהגת בכל ישראל. איכא בה משום תורת ערבות. ובעיקר ד"ז. דבמילתא דליתיה בדנפשיה. אין בו משום ערבות. לכאורה ה"ה בל"ת. וא"כ באיסורי כהונה. דאינן נוהגין בישראל זר. אין עליהן גם דין ערבות. ואף דישראל ודאי חייב. להפריש כהן מאיסורי כהונה. אין זה משום ערבות. אלא ממצות הוכח תוכיח

ט) יכול אמר לו אביו. אל תחזיר אבידה. אלא עסוק בכבודי. ישמע לו. ת"ל אני ה'. ופריך בגמ' פשיטא. אין עשה דכיבוד. דוחה ל"ת ועשה דאבידה. וקשה. דהא איצטריך קרא. היכא שכבר היה עסוק בכיבוד אב. ואח"כ נזדמנה האבידה. דעוסק במצוה קלה. פטור ממצוה חמורה. וי"ל דכיון דבאבידה איכא ל"ת. אינו נפטר משום עוסק במצוה. אלא ממצות עשה. ולא מל"ת ואכתי קשה. דמ"מ כיון דמהעשה מיהא נפטר. משום עוסק במצוה. ותו ליכא אלא ל"ת גרידא. אפשר לדחותה מפני מ"ע דכיבוד. ולפי מ"ש תוס' בקידושין (ל"ד). דל"א שיש עמה עשה. גם הל"ת חמירא. ואינה נדחית מפני עשה. א"ש. אבל דבריהם בזה אינן מוסכמין. ועוד לפי מ"ש הרמב"ן וריטב"א. בקידושין שם. דאילו היו נשים פטורות. מעשה דאבידה. לא היו חייבות ג"כ. בשביל הל"ת. דהל"ת תלויה בעשה עיי"ש. וה"נ כיון דנפטר מהעשה. משום עוסק במצוה. ממילא ליכא גם ל"ת. וכזה צ"ל. בצדקה. דאיכא תרתי ל"ת. לא תאמץ ולא תקפוץ. מ"מ העוסק במצוה. פטור למיתב ריפתא לעניא. והיינו משום דהל"ת. תלוין בעשה. וכיון דפטור מהעשה. ליכא ל"ת. ולדברי הרמב"ן קשה עוד. משילוח הקן. דאי לאו קרא הו"א דעשה דמצורע. דחי עשה דשילוח. משום דגדול השלום. ומ"מ אינו דוחה ל"ת ועשה עיי"ש. בס"פ שילוח הקן. ולדעת הרמב"ן. כיון דהעשה נדחית תו ליכא ל"ת. כמבואר שם בדבריו. דגם בעשה דשילוח. הל"ת תלויה בעשה. לענין נשים. ושמא י"ל. דאף דלענין נשים הפטורות מהעשה. פטורות ממילא גם מל"ת. מ"מ לענין דחיה אינו כן. דאף דהעשה נדחית. מ"מ הל"ת אינה נדחית

י) ובגמ' שם פריך. מאי אולמא דהאי עשה. מהאי עשה. ול"ל קרא תשלח. אפילו לדבר מצוה. וקשה. כיון שישנן שתי מצות לפניו. הו"א שיעשה איזה שירצה. או אותה שנתחייב בה תחילה. ואשמועינן קרא, תשלח. אפילו נתחייב במצות (גילוח) מצורע תחלה. וי"ל דאף שלא יקיים עכשיו. מצות מצורע. אם ישלח. מ"מ לא תתבטל המצוה. דאפשר שתתקיים לאחר זמן. אבל אם יקיים מצות מצורע. תתבטל מצות שילוח לגמרי. משו"ה חייב לשלח בלאו קרא

יא) שכן הכשר מצוה. פירש"י דאי אפשר לקיים המצוה. בלא עבירת ל"ת. אבל באחות אשה. אפשר בחליצה, ולפי"ז. היכא דאי אפשר לקיים שניהן. עשה דל"ת שיש בה כרת. והא דאמר רבא. ערוה גופא לא צריכא קרא. היינו באחות אשה. דאפשר בחליצה. וקשה מהא דאמרינן בכל דוכתא. עדל"ת מכלאים בציצית. הא אפילו ל"ת שיש בה כרת ג"כ נדחית. היכא דא"א לקיים שתיהן. ובמקום דאפשר. גם ל"ת גרידא אינה נדחית. ובתוס' הקשו על פירש"י. מדאמרינן לקמן פ"ב. דלא מיקרי אפשר