קובץ הערות עב

דמי ציצית. לבגדי כהונה. דהתם תתבטל המצוה לגמרי. אבל בציצית תוכל המצוה להתקיים. בבגד צמר. מ"מ כיון דעכ"פ בבגד פשתים. מיקרי מצותו בכך. אין ללמוד מזה דעדל"ת בעלמא. וי"ל דתירוץ זה אזיל לשיטת הרמב"ן. דהיכא דמשכחת לה. שיהא אפשר לקיים שניהם. לא דחי. אפילו אם עכשיו אינו אפשר. וא"כ גם בעלמא אין עדל"ת. אלא דומיא דטלית של פשתים. דא"א לקיים המצוה. בשום ענין בהיתר. ולדעת הרשב"א. דמותר להטיל חוטי פשתן. בבגד צמר. אם אין לו עכשיו חוטי צמר. ובכה"ג. ודאי לא מיקרי מצותו בכך. ותיקשי קושית השיטה. דנימא כלאים בציצית יוכיח. וצ"ל כתירוץ השני של השיטה. דמה לכלאים שכן הותרו מכללן. בבגדי כהונה. וכמ"ש למעלה. דהכא איירי. לענין הכשר הפסול. ולא לענין היתר האיסור: * סימן ח'

א) פ"ק ד"ה מה ללאו דהקפה. שאינו שוה בכל. שאינו נוהג בנשים. וקשה למ"ד בנזיר נ"ז. דנשים מוזהרות. שלא להקיף אנשים. א"כ לאו דמקיף. הוא שוה בכל. רק לאו דניקף. איני שוה בכל. ואכתי אפשר ללמוד ממצורע. דדחי גם לאו דמקיף. ושמא י"ל. דכי היכי דס"ל להך מ"ד. דמקיף את הקטן פטור. משום דכל היכא דמקיף לא מיחייב. ניקף נמי לא מיחייב. ה"נ כאן. כיון דלאו דניקף. דאינו שוה בכל. נדחה מפני עשה דגילוח. ממילא מקיף נמי לא מיחייב. אע"ג שהוא שוה בכל. (ועיין בתוס' רפ"ק דשבועות) ובתוס' בסוגיין הקשו. מטומאת כהנים. דהוי לאו ועשה שאינו שוה בכל. ולפי מ"ש הרמב"ם דישראל המטמא את הכהן לוקה. א"כ כל ישראל מצווין על טומאת כהנים. והוי שפיר לאו השוה בכל. ובפ"ק דקידושין כ"ט. כל ל"ת נשים מוזהרות חוץ מבל תקיף. ובל תטמא למתים. ולדברי הרמב"ם. הרי גם נשים מוזהרות בלאו דטומאת כהנים. דאשה שטימאה את הכהן לוקה. וכן קשה גם מבל תקיף. שהרי גם אשה מוזהרת. שלא להקיף לאיש. לחד מ"ד. וצ"ל דמתניתין איירי. לענין איסור ניקף דמקיף וניקף שני איסורין הן. דמשו"ה המקיף לעצמו לוקה שמונים. כמבואר ס"פ אלו הן הלוקין כ' עיי"ש. אבל בטומאת כהנים קשה. דהתם ליכא תרי איסורי. אלא חדא איסורא. מיהו ברש"י מכות כ' פירש. בלשון אחד. דגם בהקפה חדא איסורא הוא. (ולפי"ז קשה. המקיף לעצמו למה ילקה שמונים) ולאידך מ"ד. דאשה המקפת לאיש פטורה. קשה דקחשיב בל תקיף. ובל תטמא. בחדא מחתא ואינן דומין זל"ז. דבטומאה אשה מוזהרת. שלא לטמא לכהן. ובהקפה אשה מותרת להקיף לאיש

ב) בתוס' רפ"ק דשבועות נסתפקו. לרב אדא. דמקיף את הקטן פטור. משום דכל היכא דניקף לא מיחייב. מקיף נמי לא מיחייב. מי אמרינן ה"ה איפכא דהיכא דמקיף לא מיחייב. ניקף נמי לא מיחייב. והוכיחו מהא דעשה דמצורע דחי ל"ת דהקפה. ואמאי הא אפשר לקיים שניהם. להקיף ע"י נכרי או קטן. אלא ודאי. דהניקף לעול' עובר. ודחי. די"ל דמיירי. דליכא נכרי וקטן. ודבריהם בקושיתם צריכין ביאור. דאפילו נימא דהניקף לעולם עובר מ"מ עדיין יקשה. דניקף ע"י נכרי וקטן. כדי שלא יהא איסור מקיף. אף אם לא יתוקן איסור ניקף. וא"כ לכו"ע תיקשי. גם לרב הונא. דלא מקיש מקיף לניקף. וצ"ל בכונתם. דלרב הונא. יש לפרש באמת כן. דצריך לעשות ע"י נכרי. והא דיש בזה דחית עשה לל"ת. היינו ל"ת דניקף. דישנה בכל גווני. אפילו בניקף ע"י נכרי. אבל לרב אדא. ע"כ א"א לפרש לקושטא דמילתא. דמיירי דנכרי מקיפו. דא"כ אין כאן ל"ת כלל. לא דמקיף. ולא דניקף. ואיזו דחיה יש כאן. וע"כ דמיירי. במקיפו ישראל. ולזה הקשו. מאיזה טעם יהא מותר לישראל להקיף משום דחיה יקיפנו נכרי. ולא נצטרך לדחיה

ג) עוד הוכיחו שם. מפ"ק דב"מ. דאיכא בינייהו. איש דאמר לאשה. אקפי לי קטן. ולא קאמר אקפי לי גדול. דאורחא דמילתא נקט. דגדול לא יניח להקיף את עצמו. דאיסורא קעביד. ולרב אדא. מצי למינקט. אקפי לי גדול. דכיון דמקיף לא מיחייב. ניקף נמי לא מיחייב. וקשה. כיון דלחד לישנא אמרינן. דהיכא דשליח לאו בר חיובא. מיחייב שולחו. א"כ מיחייב מקיף. והדר מיחייב גם ניקף. ולא יניח גדול להקיף את עצמו. ואפשר דכונתם שהניקף אינו יודע, שהאשה היא שליח מהאיש. ועוד י"ל דהשליחות לא מהניא. אלא לענין חיוב המשלח. אבל לא לענין הניקף. דלגבי דידיה. השליחות כמאן דליתא דמיא. ונמצא שנעשה מוקף. ע"י לאו בר חיובא. והניקף פטור אע"ג דהמשלח חייב. ודין זה תלוי בשני פירושים. שאפשר לפרש בהא דשלוחו של אדם כמותו. ומיחייב שולחו. היכא דיש שלד"ע. א) י"ל דעשית השליח. נחשבת כאילו עשאה המשלח. ומשו"ה חייב שולחו. ולפי"ז נראה. דגם הניקף יתחייב אף דהשליח המקיף. לאו בר חיובא. מ"מ כיון דמעשה השליח. נחשב כאילו עשאו המשלח. א"כ נמצא. שההקפה נעשית ע"י המשלח. שהוא בר חיובא. א"כ גם הניקף חייב. ב) י"ל. דלעולם אין המעשה נחשבת כלל. כאילו עשאה המשלח. אלא דגזה"כ היא דכשם שאדם מתחייב על מעשה עצמו. כן הוא מתחייב על מעשה שלוחו, אף שהוא לא עשה כלום. ולפי"ז לגבי הניקף. לא תועיל השליחות כלל. וכיון שמקיפו לאו בר חיובא הוא פטור

ד) אלא דלפי"ז תיקשי איפכא. למה יתחייב המשלח. הא כיון דניקף לא מיחייב. מקיף נמי לא מיחייב. וצ"ל דווקא. היכא דניקף הוא גברא דלאו בר חיובא. כגון קטן. בזה המקיף פטור. אבל הכא הניקף בר חיובא הוא. אלא שעל ההקפה הזאת הוא פטור. בכה"ג לא מקשינן מקיף לניקף. ולפי"ז ה"ה. היכא דהניקף פטור. משום עדל"ת. אפשר דהמקיף אינו פטור. אם אצלו ליכא דחיה וקשה במ"ש תוס'. דאפשר לקיים שניהם. אם יקיפנו נכרי הא לחד לישנא. היכא דשליח לאו בר חיובא. מיחייב שולחו. ומקיף שליחותיה דניקף קעביד. (עיין בכ"מ פי"ב מהל' ע"ז) וא"כ אכתי איכא איסורא דמקיף. אפילו אם יקיפנו נכרי. ואם כונתם להקשות. לאידך לישנא. היה להם לפרש. הניחא לחד לישנא וכו'. וגם אין לומר. דכונתם להקשות. לרב אדא. דיתוקן איסור ניקף. דזה אינו. דהא א"כ יש לפרש. לרב אדא. כמו לרב הונא. דאין הכי נמי. שעושין ע"י נכרי. ומ"מ יש בזה דחיה. משום איסורא דמקיף ע"י שליחות. ועוד אפשר. דהכא גם לרב אדא. איכא חיובא דניקף. כיון דמקיף הוא שלוחו של הניקף. ע"כ נראה, בכונתם. דאין הכרח. שלעולם יהיה המקיף שלוחו של הניקף דאפשר לצוות להקיף בלא שליחות. כגון שיאמר. כל המקיף אינו מפסיד וכדומה

ה) ובעיקר דבריהם. דלרב אדא מצי למינקט. איש דאמר לאשה. אקפי לי גדול. לכאורה קשה דא"כ למה יתחייב שולחו. כיון שלא נעשה איסור כלל. וכמו באומר לנכרי. לעשות מלאכה בשבת. דשרי מדאורייתא ואינו מתחייב מטעם שליחות. משום שלא נעשית עבירה כלל. ע"י מלאכת עכו"ם בשבת. כמ"ש בנתיבות סי' שמ"ח עיי"ש. וכן קשה גם בגמ'. איש דאמר לאשה. אקפי לי קטן דמיחייב שולחו לחד לישנא. ואמאי הא לא נעשה איסור כלל. *) עיין בהשמטה לקמן צד