קובץ הערות עא

תוס' בסוגיין. ובפ' אלו נערות (ד"מ). שכתבו. דשני חוטי לבן של צמר. שרי בפשתים. במקום תכלת. מטעמא דמיגו אבל אי לאו האי טעמא. היה צריך להטיל שני חוטין האחרים מפשתן. ולא מצמר. והוא תימא לכאורה. דהא ע"י התכלת כבר נעשה הכל כלאים בין הבגד. בין החוטין. ואיזו הבדל יש בזה. אם יטיל אח"כ שני חוטין צמר. או פשתן. דהרי אם יטיל חוטי צמר. יהא כלאים. מחמת הבגד. ואם יטיל חוטי פשתן. יהא כלאים מחמת התכלת. ומה נרויח יותר כשיטיל חוטי פשתן. ולא חוטי צמר. ונראה ביאור ד"ז. דכשמטיל חוט אחד בבגד. מאינו מינו. נעשה הבגד כולו כלאים. ואם יטיל עוד חוט אחד. נעשה עוד הפעם כלאים. דוגמא לזה. לענין אותו ואת בנו. בשחט שני בניה. ואח"כ שחט אותה. דהוי כאוכל שני זיתי חלב. בהעלם אחד. כמבואר בגמ' פ' אותו ואת בנו. ואף דבכה"ג אינו חייב אלא אחת. היינו בדיני אדם. אבל בדיני שמים. ודאי חייב על כל אחת ואחת. כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות. בנזיר פ' שלשה מינין עיי"ש. דכל אחד מהבנים. איסר לשחוט את האם. וה"נ כל אחד מהחוטין אוסר את הבגד. וכשיש בהבגד שני חוטין. חוט אחד של מצוה. וחוט אחר שאינו של מצוה. הכלאים שחל על הבגד. ע"י החוט של מצוה. שרי רחמנא. אבל הכלאים שנעשה בהבגד. ע"י החוט האחר. לא שרי. וכמו באשת אחיו של ראובן. ושל שמעון. אם אשת אח מחמת שמעון. יש לה היתר. אכתי אסורה. מפני אשת אח מחמת ראובן. ואף דלענין החוטין של תכלת. טוב יותר שיטיל חוטין אחרים צמר ולא של פשתן. מ"מ לענין הבגד אם יטיל חוטי צמר. יעשה כלאים את הבגד. ואם יטיל חוטי פשתן. יעשה כלאים את חוטי התכלת. ומוטב לעשות כלאים את החוטין. ולא את הבגד. ומ"מ עדיין אינו מיושב היטב. במה קיל יותר. הכלאים בהחוטין. מהכלאים בהבגד

ה) ולפי המבואר. דכשמטיל שני חוטין בהבגד. מאינו מינו הוי שני פעמים כלאים. כמו בשחט שני בניה. ואח"כ שחט אותה. יש לדקדק. דא"כ לסומכוס דס"ל התם דסופג שמונים ה"נ יתחייב מלקיות הרבה. כמנין החוטין. (וגם בחוט אחד על כל משהו) ואף דלבישה אחת היא. הא גם התם. כששחט האם אח"כ. אינה אלא שחיטה אחת ומ"מ חייב שתים ובאמת צריך להבין. דהא ר' אליעז' דמחייב שתי'. בקצר וחזר וקצר מ"מ בקוצר שתי גרוגרות בקצירה אחת. אינו חייב אלא אחת כמבוא' בכריתות פ' אמרו לו. ומ"ש דלסומכו' חייב שתים. על שחיטה אחת. ובלאו הכי קשה. דנהי דס"ל לסומכוס. דאוכל שני זיתי חלב. בהעלם אחד. חייב שנים ומשו"ה שני איסורין משם אחד. הוי כמו משני שמות. מ"מ הא גם בשני שמות אין איסור חל על איסור. וה"נ כששחט הבן הראשון. נאסר לשחוט את האם. וכששחט אח"כ את הבן השני. אין אחע"א. ושמא מיירי. כששחט שני הבנים כאחת. או דמיירי. דיש להבן השני בנים. דחל בכולל. מיגו דנאסר בבן הבן. נאסר גם באמו

י) בקושית הירושלמי. דליתי עשה דמצה. וידחה ל"ת דחדש. מקשין. כיון דחצי שיעור אסור מדאורייתא. והמצוה לא תתקיים. עד שיאכל כל הכזית. א"כ לא הוי בעידנא. וזו אינה קושיא, דהא כל משהו שאוכל. הוא חלק מהמצוה. ובכה"ג מיקרי בעידנא. כמו גבי נזיר מצורע. דאיסור נזיר עובר. גם בשערה אחת. ומצות גילוח. אינה מתקיימת אלא עד שיגלח את כולן. ומ"מ הוי בעידנא. דכל שערה היא חלק. ממצות גילוח. ועוד י"ל דחצי שיעור אינו אסור. אלא במקום שאם יגמור לאכול כל השיעור. יעבור בל"ת. אבל הכא כשיגמור לאכול הכזית. יהא מותר משום דעדל"ת. אין בזה איסור חצי שיעור כלל. וכה"ג צ"ל בהא דקאמר בגמ' דאי לאו קרא דעליה. הו"א עדל"ת. שיש בה כרת. ומקשין לפי מ"ש הרמב"ם. דקרא דלא תקרבו לגלות ערוה. הוא אזהרה על הקריבה. קודם הביאה. וקיום המצוה. הוא רק בהביאה. ולא הוי בעידנא. וי"ל כנ"ל. דאין הקריבה אסורה. אלא היכא שיהא איסור על הביאה. אבל הכא דהביאה מותרת. משום עדל"ת. אין הקריבה אסורה כלל. וכן תירץ לקושיא זו. בספר בית הלוי ח"א. אלא דיש להקשות על הירושלמי. למ"ד אי אפשר לצמצם. ע"כ יצטרך לאכול יותר מכזית. כדי לצאת חובת המצוה. והמשהו שאוכל יותר מכזית. אינה חלק מהמצוה. ואסורה משום חצי שיעור. וי"ל כיון דאי אפשר לקיים המצוה. כי אם באופן שלא יצמצם באכילתו. גם בכה"ג דחי. וראיה מהא דפריך בגמ'. גבי קדשים כשרים. שבלעו מפסולים. ליתי עשה דאכילת כשרים. ולידחי ל"ת דאכילת פסולים. אף דבאכילת הפסולים. ליכא מצוה כלל. אלא דכיון דאי אפשר לאכול הכשרים לחודייהו. שרי משום עדל"ת. אף דהתם אוכל הכשרים עם בליעת הפסולים יחד. אבל הכא כשיאכל המשהו יתר מכזית. לאחר שגמר לאכול הכזית. איכא איסורא. לאחר שכבר נתקיימה המצוה. מ"מ גם כאן יכול לאכול בבת אחת. כזית ויותר מעט. ועוד דלשיטת תוס' ורשב"א. דריבויי בשיעורא שרי מדאורייתא. ל"ק כלל. דכשאוכל המשהו היתר. עם הכזית ביחד. שרי משום ריבויי בשיעורא. ואין אנו צריכין. לדחיה על המשהו היתר. רק לשיטת הר"ן בביצה. דבדחיה ריבויי בשיעורא אסור מדאורייתא

ז) ובהא דקאמר בגמ'. גבי יבום בחייבי לאוין דעדל"ת. קשה. דהרי קיום המצוה היא בהכניסה. והאיסו' הוא גם על היציאה. כדאיתא בשבועות פ"ב דיציאתו הנאה לו כביאתו. ויתחייב להמתין עד שימות האבר. וא"כ ל"ל לטעמא. דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הא יש חשש יותר. שמא לא ימתין עד שימות האבר וצ"ע

ח) במ"ש תוס' דכלאים לא מיקרי הותר מכללה בבגדי כהונה. משום דטעמא דהתם. הוא ג"כ משום עדל"ת. ומ"מ אין ללמוד מזה דעדל"ת. משום דהתם הוי מצותו בכך. אבל בכלאים בציצית. לא מיקרי מצותו בכך עיי"ש. לכאורה קשה מפ"ק דמנחות (ד"ה). דבעי למילף בק"ו. דטריפה פסולה לגבוה. מבעל מום. דשרי להדיוט ופסול לגבוה ופריך כלאים יוכיחו. שאסור להדיוט ומותר לגבוה. בבגדי כהונה. ומשני מה לכלאים שמצותן בכך. ובשיטה שם הקשה. דאכתי כלאים בציצית יוכיח. ותירץ דגם כלאים בציצית מצותה בכך. בבגד של פשתים. ומעיקרא פריך התם. מה לכלאים שכן הותר מכללו גבי ציצית. ומשני אטו ציצית צורך הדיוט הוא. צורך גבוה הוא. וקשה דמאי פריך. דכלאים הותרו מכללן גבי ציצית. דהתם טעמא משום עדל"ת. ולא מיקרי הותרו מכללן כמ"ש תוס'. וי"ל דבגמ' לא איירי. לענין היתירא אלא לענין הכשר הפסול. דבעי למילף התם. דטריפה תהא פסולה לגבוה. מק"ו מבע"מ. וקאמר כלאים יוכיחו. דכשרין לגבוה בבגדי כהונה. ובציצית וטעמא דעדל"ת. לא מהני להכשיר את הפסול כמ"ש תוס' פ' התכלת מ"ט. להביא ראיה. דעשה דעליה השלם. אינה מעכבת בדיעבד. מהא דאמרינן. יבוא עשה דפסח. וידחה עשה דהשלמה. ואי נימא דעשה דהשלמה פוסלת בדיעבד. לא מהניא דחיה עיי"ש. (אלא דקשה לפי"ז. מהא דטומאה דחויה בציבור. וההקרבה כשרה. ואם נאמר דהתם הטעם. משום שהפסול תלוי בהאיסור. א"כ גם בעשה דהשלמה. אפשר לאמר כן) ואכתי קשה. ממ"ש בשיטה לתרץ. דגם כלאים בציצית. מצותו בכך. בבגד פשתים. א"כ היאך ילפינן מזה דעדל"ת. דכמו דאין ללמוד. מכלאים בבגדי כהונה. ה"נ אין ללמוד מכלאים בציצית. ואף דלא