קובץ הערות ע

דבר ע"כ. ומבואר דאי לאו קרא דולקחה. הו"א דלאחר שנתקיימה מצות יבום חוזרת לאיסורה. אלא דגלי קרא דכיון שלקחה נעשית כאשתו. אבל כשנעשית אחות אשתו. הרי לא שייך למילף מקרא דולקחה. וכיון שנתבטל ממנה מצות יבום תחזור לאיסורה וצ"ע

וטעמו של ד"ז דאחר הפקעת הזיקה תחזור ותיאסר. אע"ג שכבר הותרה. הוא משום דהיתירה אינו היתר גמור. דסיבת האיסור לא נפקעה לגמרי. אלא שהזיקה מתירתה בכל רגע. ואם תתבטל הזיקה תחזור לאיסורה ממילא. ומה"ט אין מאמר קונה מדאורייתא. דאכתי הויא אשת אח לענין תפיסת קידושין כמ"ש רש"י (בדנ"ב). אבל לדעת הרשב"א שהותרה לעולם אפילו אם נפקעה זיקתה. וא"כ צ"ל דהותרה לחלוטין ואין ההיתר חל בכל רגע ע"י הזיקה. וא"כ תו לא הויא ערוה כלל גם לענין קידושין. והא דאין מאמר קונה מדאורייתא. צ"ל דילפינן לה מקרא דאין כסף ושטר גומרין בה. בין בתורת יבום בין בתורת קידושין. וגזה"כ היא דאין קידושין תופסין ביבמה ליבם. ולא מטעם אשת אח. ולפי"ז כשהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. דתו ליכא בה גזה"כ דויבמה שפיר תפסי בה קידושין מדאורייתא ליבם. וכן כתב באבני מילואים לדעת רשב"א

י) אבל י"ל דגם הרשב"א ס"ל כדעת רש"י. דסיבת האיסור לא נפקעה מהיבמה קודם יבום. אלא דכיון שהאיסור בפועל הותר ביבמה. גם לענין ביאה שאינה של מצוה. ס"ל להרשב"א דהותרה לעולם בהיתר הזה. אף שעדיין יש בה סיבת האיסור. וגם אם נעשית ערוה. לא פקע ממנה היתר זה. וא"כ אפשר דגם כשחזרה והותרה. לא תפסי בה קידושין. מפני סיבת האיסור שישנה בה עדיין. אבל לאחר יבום הותרה לגמרי. וגם סיבת האיסור פקעה ע"י היבום. ומשו"ה תפסי בה קידושין לאחר שגירשה דנעשית כאשתו לכל דבר. ומשו"ה איצטריך קרא דולקחה. דנ"מ לענין תפיסת קידושין. כן יש לדחוק לדעת הרשב"א. אלא שאין נראה כן מסברא וצ"ע. ובפ' החולץ (דמ"א) מבואר. דמגרש את אשתו והחזירה. תלי' בפלוגתא דהותרה ונאסרה עיי"ש. ולפירוש הרשב"א אינו מובן מה ענין זל"ז. דכשנעשית אחות אשתו. כו"ע מודים דלא חלה עליה זיקה כשהותרה. אלא דפליגי אם נאסרה משום אשת אח. ובמגרש את אשתו הוי איפכא. דאיסור אשת אח ודאי חייל עליה. אלא דפליגי אם חלה עליה זיקה כשהחזירה וצ"ע: סימן ז'

א) לדעת הרמב"ן בחידושיו רפ"ק. (הובא שם ברשב"א בשם גדולי המפרשים) דהא דאין עדל"ת. באפשר לקיים שניהם. הכונה. דלעולם לא דחי. אפילו אם עכשיו לא אפשר כיון דמשכחת לה. שיהא אפשר. והקשה בשאגת אריה. לשיטה זאת. משבת (קל"ג). גבי בשר אפילו יש בהרת ימול. דמבואר שם. דהיכא דאיכא אחר. אין האב רשאי למול. אלא בליכא אחר. משום דאפשר לקיים שניהם. והנה סברת הרמב"ן. לכאורה אינה מובנת. דמה בכך. דיכול להיות אפשר. מ"מ עכשיו לא אפשר. ולמה לא תדחה עשה לל"ת. דבשלמא אם אפשר עכשיו. לקיים שניהם. אינה דוחה. דאינה בתורת היתר. אלא בתורת דחיה. ואין הדחיה אלא מפני ההכרח. ובספ"ק דקידושין הביאו בתוס' מירושלמי. דעשה דמצה. אינה דוחה ל"ת דחדש. מפני דהיא עשה שקודם הדיבור. וצריך ביאור. איזה גריעותא יש בזה. שנוהגה גם לפני הדיבור. והרי מ"מ המצוה נוהגת גם עכשיו. ונראה בטעם ד"ז. דכיון דמסברא אין עדל"ת. כמבואר בגמ'. דל"ת חמיר מעשה. אלא דילפינן מקרא דכך ניתנה העשה. לקיימה אפילו במקום ל"ת. (עיין בפירוש רבינו נסים גאון שבת קל"ב) אין זה שייך אלא בעשה שאחר הדיבור אבל בעשה דמצה לא שייך לומר. שניתנה לקיים אפילו במקום ל"ת דהא בשעה שנצטוו במצה. לא היה עדיין ל"ת בעולם. וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ן. דבמקום דלא אפשר כלל. כמו בתכלת בבגד פשתים. ע"כ ניתנה המצוה. לדחות ל"ת. אבל בחוטי פשתים בבגד צמר אין לנו ראיה. שניתנה המצוה לדחות ל"ת. ומשו"ה לא דחי. אמנם במילה בצרעת. דגלי קרא דדחי. אלא דהיכא דאפשר עכשיו. לקיים שניהם. אמרינן מסברא. דלא דחי. דקיום העשה אינו מכריח לדחות הל"ת. אמנם לשון הגמ' שם. כדריש לקיש. קשה קצת לפי"ז דהכא לאו מדר"ל אתינן עליה. אלא מסברא

ב) ובתוס' שבת (קל"ג) הקשו. דנילף ממילה בצרעת. דעשה דוחה ל"ת ועשה. ותירצו דשאני מילה. דנכרתו עליה י"ג בריתות. והקשה מהרש"א מהא דאמר רב אשי. דמילה שלא בזמנה. אינה דוחה יו"ט. משום דהוי ל"ת ועשה. ונילף מצרעת. ותירץ דביו"ט אפשר להמתין למחר. כמ"ש תוס' לענין שריפת קדשים. וקשה, דהא רב אשי ע"כ ל"ל ה"ט. דאפשר למחר. דמה"ט אפילו היה יו"ט ל"ת גרידא. ג"כ אינו נדחה. ותוס' לא כתבו כן. אלא לאידך אמוראי. דס"ל דביו"ט ליכא עשה. וילפינן מקרא דלא דחי. ושמא י"ל. דאע"ג דלא מקרי אפשר לקיים שניהם. מ"מ פירכא מיהא הוי. דלא דמי יו"ט למילה בצרעת. והרמב"ם כתב. דבצרעת ליכא אלא ל"ת. והקשה במל"מ. דבגמ' מפורש דאיכא ל"ת ועשה. אבל בפירוש רב נסים גאון. שם בסוגיא. מבואר כדברי הרמב"ם. וז"ל כתב בו בשר ערלתו. להודיענו שהמילה דוחה צרעת. על דרך העיקר. דעדל"ת. והוצרכנו שיבאר לנו דבר זה. להסיר מדעתנו. שמא היינו סוברים. כי זה שכתב. לשמור מאד ולעשות. הוא דבר מוסיף על הלאו. והוי ל"ת ועשה. והסיר ממנו סברא זו. והודיענו. שהוא ל"ת בלבד. והמילה דוחה אותה וכו' עכ"ל

ג) בהא דקאמר בגמ'. ליתי מפסח ותמיד ומילה. דעדל"ת שיש בה כרת בכה"ת. לכאורה קשה. דא"כ גם קרבן יחיד. לידחי שבת. וכן מילה שלא בזמנה וצ"ל כמ"ש תוס'. לענין שריפת קדשים. דלא דחי יו"ט. משום דאפשר למחר. וה"נ בקרבן יחיד. ומילה שלא בזמנה. משא"כ בקרבן ציבור דזמנו קבוע

ד) בחידושי הרשב"א רפ"ק. כתב דאינו מותר להטיל חוטי צמר לבן. בבגד פשתים. אלא דוקא. אם יש תכלת עמהן. אבל ד' חוטי לבן של צמר. אסור. דהשנים עולין משום מצות לבן. והשנים האחרים. אסורין. דאינן עולין. לא משום תכלת. ולא משום לבן. דהאיכא ב' חוטין אחרים נמצאו ב' האחרים כלאים עכ"ל. ונראה דעתו. כמו שצידדו בתוס' ר"פ התכלת. דהיכא דליכא תכלת. אין צריך רק שני חוטין לבן עיי"ש. ומשו"ה שני חוטין לבן מותר. בשל פשתן. אבל שני חוטין האחרים אין בהן מצוה. והוי כלאים שלא במקום מצוה. וצריך להבין. דהא גם ע"י שני חוטין הראשונים. נעשה הבגד כולו כלאים. ואיזו תוספת איסור יש בזה. אם מוסיף עוד. שני חוטין. ועוד. כיון דכל שני חוטין. בפני עצמן מותרין. משום מצוה. א"כ כשמטיל ארבעה חוטין. אין זה. אלא רבויי בשיעורא. דמותר מדאורייתא. לדעת הרשב"א בפ"ק דחולין. גבי השוחט לחולה בשבת עיי"ש. וכן קשה. בדברי