קובץ הערות סח

דאם יבא אליהו ויאמר וכו'. וקשה דהא מ"מ עכשיו אינה ראויה ליבום מספיקא. ומ"ש מאשת מלך לדעת הרמב"ם. דאינה חולצת מפני שאינה ראויה ליבום. אף שיש בה זיקה ושמא י"ל לפי המבואר פ"ג דפסחים די"ג לדבריכם אף תלויות לא ישרפו. שמא יבא אליהו ויטהרנה אמרו לו כבר מובטח להן לישראל. שאין אליהו בא לא בע"ש ולא בעיו"ט. וא"כ ה"נ בספיקות חשיבי עולין ליבום שמא יבא אליהו ויתירנה ואשת מלך שאני דאין לה תקנה לעולם. והא דחשוב קידושין שאין מסורין לביאה. ולא אמרינן שהן מסורין לביאה מטעמא דשמא יבא אליהו. י"ל דהתם בעינן שתהא ראויה לביאה בשעת קידושין. כמ"ש הריטב"א ביבמות דכ"ג. דבעינן מסורין מתחילתן משעת קיחה. ולא מהני מה דאית לה תקנתא. אבל ביבום לא בעינן שתהא ראויה בשעת יבום. כמ"ש הרא"ש לענין נדה. דחשיבא בת יבום מפני שעומדת ליטבל וליטהר. וה"נ בספיקות חשיבי בנות יבום מטעמא דשמא יבא אליהו. (וצ"ע בבכורות דל"ד דנראה שם דבהך סברא פליגי ר"א ור"י) אלא דאכתי תקשי לדעת הרמב"ן בתנאי. דהתם ג"כ יש לה תקנה שיגרשנה בעלה הראשון או שיבטל התנאי. ומ"מ לא חשיבה בת יבום. וא"כ מ"ש מספיקות וצ"ע

טז) ובשו"ת הרשב"א חלק ששי סי' כ"א כתב. די"ל דהא דחייבי לאו ועשה חולצות. אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אינן חולצות. כיון שאינן עולות ליבום וקשה טובא דא"כ חייבי לאוין ועשה יש בהן איסור אשת אח. וליפטרו צרותיהן לרב אסי כמו איילונית. ומצאתי קושיא זאת בתוס' הרא"ש פ' כיצד (ד"כ). וי"ל לשיטה זו דס"ל דחייבי לאוין ועשה הויין כמו תנאי לדעת הרמב"ן. דכיון דלמסקנא דרבא אידחי לה הך דרשא דיבמתו. ממילא חייבי לאוין ועשה יש בהן זיקה גמורה גם ליבום. אלא שבפועל א"א ליבמם. דאריה דאיסורא רביע עלייהו. ומשו"ה אין חליצתן חליצה. כיון דיש בהן זיקה גם ליבום ואינן ראויות ליבום וכנ"ל. גבי אשת מלך. וא"כ אין בהם איסור אשת אח כמו בתנאי לדעת הרמב"ן. וצ"ל לפי"ז שדברי הרשב"א שם הם לפי שיטת הרמב"ן בתנאי. דכתב שם לדחות בזה הראיה מנודרת הנאה דחולצת. אף שאינה עולה ליבום. משום דאיסור אחר גרם לה. וה"נ בתנאי חולצת, וע"ז דחה הרשב"א. די"ל לדעת הרמב"ן דטעמא דנודרת אינו משום דאיסור אחר גרם לה. אלא משום דהוי כמו כל חייבי לאוין ועשה. דחולצת מדרבנן א"נ מדאורייתא. וכו'. עיי"ש (ובשער המלך כתב כן מסברת עצמו לדחות ראיית הרשב"א מנודרת ולא ראה דברי הרשב"א בשו"ת אלו) אבל למסקנת הרשב"א. דבתנאי חולצת. ה"נ בחייבי לאוין ועשה חולצות מדאורייתא. ומ"מ צ"ע אם כך היא כונת הרשב"א: סימן ו'

א) במ"ש תוס' ריש יבמות. דהא דאסורה עולמית כשנאסרה שעה אחת. הוא משום דאין זה דרכי נועם שתזדקק לזה שנפטרה הימנו. ויש להסתפק אם הוא טעם להפטור. שלפיכך אינה נזקקת אח"כ. מפני שאינו דרכי נועם שתיזקק לאחר שנפטרה. או דנימא דמהך קרא דדרכי נועם ילפינן. דזמן חלות הזיקה הוא בשעת מיתה ולא אח"כ. ואינו טעם כלל אלא הוכחה וראיה שכך הוא הדין. דחלות הזיקה היא דוקא בשעת מיתה. ואינו מטעמא דדרכי נועם. אלא דגזה"כ היא דכל דיני זיקה צריכין לחול בשעת מיתה. וכן נראה מדברי רש"י ס"פ יש מותרות. דקרא דדרכי נועם הוא גילוי מילתא. דהא דכתיב ובן אין לו בשעת מיתה אמר רחמנא עיי"ש. ועיין בסוכה (ל"ב) גבי ענף עץ עבות. ואימא הירדוף ומשני בעינן דרכי נועם. והיינו דמזה מוכח דאין כונת הכתוב להירדוף. וממילא הירדוף פסול מפני שאינו מכלל המינין שאמרה תורה. ואין פסולו מטעמא דדרכי נועם. וה"נ גבי זיקה ילפינן מקרא דדרכי נועם. דכונת הכתוב בכל דיני זיקה דתלוי בשעת מיתת הבעל. ואם לא חלה הזיקה אז לא תחול עוד לעולם

ב) ולהצד השני הזה י"ל עוד באופן אחר. דהזיקה מצד עצמה אפשר לה שתחול גם לאחר זמן. אלא דמה שנפטרה שעה אחת זהו דפוטרה עולמית. ואילו משכחת לה שלא נפטרה וגם אין בה זיקה בשעת מיתה שפיר אפשר לה להיזקק גם לאחר זמן. וכן משמע מהא דאיצטריך קרא לפטור א"א שלא היה בעולמו. וכתבו בתוס' וכן בירושלמי דקרא איצטריך אם היתה מעוברת בשעת מיתה. דאי לאו קרא הו"א שצריכה להמתין עד שתלד חמותה. ונראה דאין הכונה שהעובר זוקק כמו ילוד. דא"כ זהו הי' בעולמו ולא ממעטינן ליה מקרא. אלא אף דעובר אינו זוקק קודם שיולד. מ"מ הו"א שצריכה להמתין. ודוגמא לזה בר"פ החולץ בחידושי הרמב"ן שם. וז"ל וכן נמי ולד של קיימא אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. ואף על פי כן אינה זקוקה משעה ראשונה. ואין ביאה וחליצה כלום וחייבין בקרבן עכ"ל. (ואפשר דבכה"ג קידושין תופסין בה. אפילו למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק. דיבמה ה"ה כאשת איש דוקא כשיש בה זיקה). והשתא אי נימא שאין הזיקה יכולה לחול רק בשעת מיתה. מה מועיל שהיא מעוברת בשעת מיתה. הא מ"מ אין העובר זוקק עד שיולד אבל אי נימא שהזיקה מצד עצמה שפיר יכולה לחול גם לאחר זמן. ורק היכא שנפטרה הימנו שעה אחת פטורה עולמית. אבל בלא היה בעולמו כלל לא שייך לומר שנפטרה הימנו. ומשו"ה ס"ד שתיזקק לאחר שיולד. ומ"מ אם לא היתה מעוברת. לא איצטריך קרא כיון שנפטרה לגמרי והותרה לשוק. דהירושלמי איירי היכא שלא היו אחים אחרים. כנראה מדברי הריטב"א בחידושיו עיי"ש

ג) ומבואר בגמ' דלמ"ד נישואין מפילין. אסורה הצרה בכנס ולבסוף גירש את הערוה. וצריך להבין מ"ש מהיו לו בנים ומתו בחייו. דודאי מתיבמת לכו"ע אף למ"ד נישואין מפילין. ונראה דלמ"ד נישואין מפילין אין הכונה שהזיקה חלה בחיי הבעל. דודאי זמן חלות הזיקה לכו"ע הוא בשעת מיתה. אלא פירושו דסיבת הנפילה הן הנישואין. אף דזמן הנפילה הוא בשעת מיתה. אבל הנישואין גורמין שתיזקק בשעת מיתה. ומשעת נישואין יש עליה דין זיקה על להבא. אם ימות בלא בנים. ומשו"ה גם ביש לו בנים בחייו. מ"מ שפיר אפשר להיות בה דין זיקה על שעת מיתה. אם לא יהיו בנים אז. והא דצרה אסורה לעולם. אינו משום דינא דנאסרה עליו שעה אחת אלא דכיון שנקרא עליה שם צרה. נעשית כערוה לענין זיקה ושוב אפילו מתה הערוה מ"מ צרה באיסורה קיימא. ואיסורה מצד עצמה. ואין צורך שהערוה תאסור אותה בכל שעה ושעה. כלשון הגמרא דצרה במקום ערוה קיימא. ר"ל שיש לה הכח כמו הערוה. דגזה"כ היא דסיבת הפטור של הערוה ישנה ג"כ בהצרה. והסיבה הזאת לא פקעה ממנה גם כשמתה הערוה או נתגרשה. אבל למ"ד מיתה מפלת. המיתה היא סיבת הנפילה. וקודם מיתה אין עליה שום דין זיקה גם על להבא. ובחיי הבעל לא היה עליה כלל שם צרה. ולא נעשית כערוה מעולם

ד) ובתוס' פי ד' אחין (ד"ל) כתבו דהיכא שמתה