קובץ הערות סז

צריכא קרא בערוה גופא שתהא פטורה ואסורה משום אשת אח. ושמא י"ל דלפי האמת דאיכא קרא לפטור צרת ערוה. אף דצרה אין בה איסור ערוה. ומ"מ פטורה וא"כ כ"ש ערוה גופא ודאי פטורה. דלא גרעה ערוה מצרה. אבל אי הוה דרשינן קרא דולקחה. רק לאסור ערוה גרידא ולא הצרה. אז אין ראיה מזה דהיא פטורה. אלא דא"א ליבמה מפני איסורה. ומולקחה א"א ללמוד אלא דאסורה ולא שהיא פטורה. ולזה לא איצטריך קרא. ועדיין צ"ע

יב) והנה הרא"ש בריש מכילתין כתב. ולא דמי נדה למעוברת דאינה עולה לחליצה מפני שאינה עולה ליבום. דשאני נדה שעומדת לטבול ולטהר עכ"ל. "ובקרבן נתנאל" שם הקשה. דמה"ט היה אפשר לחלק גם בין נדה לאחות אשה. ונראה לפי מ"ש תוס' בגיטין (דכ"ב) דחש"ו בני כריתות נינהו. קטן לכשיגדיל. וחרש לכשישתפה. והקשו מפ' השולח דסת"מ שכתבן חש"ו פסולין. משום דאינן בקשירה. ולפי דברי התוס' הא הויין בני קשירה קטן לכשיגדיל וחרש לכשישתפה. והנה לכאורה קשה על קושית תוס'. דחש"ו לאו בני כריתות נינהו דבגמרא לא מצינו לאו בר כריתות. אלא בנכרי דבר קנין הוא. ומ"מ אינו יכול לקדש ולגרש. וא"כ מוכח מזה דאין לו דיני כריתות. אבל הא דקטן אינו יכול לקדש אשה. אינו משום דחסר לו דין כריתות. אלא דאינו עושה המעשה כהוגן. דאין לו דעת ואין מעשה קטן כלום גם בכל הקנינים. ואם יצויר בקטן שיעשה המעשה בדעת אפשר דיש לו דין כריתות. ואצל קטן אין החסרון בדינו. אלא במציאות. דלא משכחת אצלו שיעשה מעשה כריתות. ומנ"ל לתוס' דגם זה מקרי לאו בר כריתות

יג) אמנם נראה ראיה לדעת תוס'. דגם היכא דהחסרון אינו אלא במציאות. מקרי לאו בר הכי. מהא דמומר ומסור פסולים. לכתיבת תפילין שאינן בקשירה. אף דדין קשירה נוהג בהם. שאין בהן שום פטור מדינא. אלא שבפועל אינן קושרין מ"מ מיקרי בכה"ג לאו בני קשירה. (ולכאורה ה"ה בנקטע ידו השמאלית מיקרי אינו בקשירה. ובמג"א סי' ל"ט לא כתב כן וצ"ע.) וה"ה בקטן לענין כריתות. אף דאינו חסר לו דין כריתות. מ"מ כיון דלא משכחת אצלו כריתות בפועל. מיקרי לאו בר הכי. ולזה תירצו בתוס'. דמשכחת לה לכשיגדיל הקטן והיינו דוקא בכה"ג. דיש בו דין כריתות גם עכשיו. אלא שבאנו לפוסלו מפני חסרון מציאות הכריתות אצלו. בזה אמרינן דדוקא היכא שיהיה כן לעולם חסרון במציאות. אז מיקרי לאו בר הכי. אבל היכא דחסר לו עכשיו הדין. כמו בקטן לענין קשירה. דכל זמן שהוא קטן אינו חייב במצות קשירה. בזה לא מהני לומר מטעמא לכשיגדיל דאז יתחדש בו הדין שאין בו עתה, וזהו כונת תוס' לענין חרש בחליצה. דפומא הוא דכאיב ליה. ר"ל דאין חסר לו דין חליצה אלא שמעשה החליצה שלו אינה כהוגן. ומשו"ה מיקרי בר חליצה. דאפשר שישתפה כמ"ש תוס' בגיטין (דכ"ב) כנ"ל. אבל אם נאמר שאין להחרש דין חליצה. אז לא מהני מה שאפשר לו להשתפות. וכן להיפוך אילו לא הי' אפשר לחרש להשתפות. אזי לא נאמר פומא הוא דכאיב ליה. דבמקום דאין לו תקנה לעולם לא אמרינן הך סברא. כדמוכח מדברי תוס' בגיטין הנ"ל. דאי לאו טעמא דכל שישתפה. הי' חרש נקרא לאו בר כריתות. ולא אמרינן פומא הוא דכאיב ליה וחשיב בר כריתות. ועי' בקידושין רפ"ב דלר"ש דנכרי שתרם אין תרומתו תרומה מקרי ליתא בדנפשי' וטעמא דר"ש פירש"י דתבואת נכרי פטורה וליכא לאשכוחי שיהא לנכרי טבל ומה"ט מקרי ליתא בדנפשי'. וע"ע פ' השואל (צ"ו ע"א) ברש"י ד"ה עבד דלאו בר מצוה וכו' ובשיטה מקובצת שם בשם הריטב"א

ומצאתי בתשב"ץ ח"ב סי' ר"ס ז"ל. מה שאמרו פ' ב"ש גבי נודרת כופין ומבקשין. אינו אלא כשהנדר הוא קיים. אבל מצאה פתח לנדרה מתייבמת. וא"ת אמאי לא אמרינן בה כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה. וכו' כבר הקשו בתוס' אמאי נדה אינה פוטרת צרתה מה"ט. והעולה מדבריהם הוא. שאינה דומה לאחות אשה. דאסורה משום קורבה דעריות. וק"ו לנודרת הנאה לכשיותר הנדר. שאם לא היה לה היתר כלל אפילו לאחר שהותר הנדר. לא היתה בת חליצה. שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. וכו'. עכ"ל וצ"ל דקאי לשיטת הסוברים דחייבי לאוין ועשה חליצתן אינה אלא מדרבנן או בשיטת הרמב"ן דהיכא דאיסור דבר אחר גרם לאסור יבום. גרע מחייבי עשה. עכ"פ מדבריו מבואר להדיא החילוק שחילקנו. בין יש לה תקנה או לא. דנודרת כיון דאינה איסור ערוה. לא אמרינן בה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. משום דיש לה תקנה שיותר הנדר. הא אילו לא היה לה תקנה. לא חשיבא בת יבום ואינה עולה לחליצה. כמו באשת מלך. ואפשר שגם הרשב"א מודה לחילוק זה. ומה שהקשה מנודרת לדעת הרמב"ן בתנאי. היינו משום דגם בתנאי יש לה תקנה שיגרשנה בעלה הראשון. או שיבטל התנאי. אבל באשת מלך שאין לה תקנה. אפשר דגם הרשב"א ס"ל כדעת הרמב"ם דאינה עולה לחליצה

אלא דמה שהקשה בתשב"ץ. שנאמר בנודרת הך דינא דכיון שנאסרה שעה אחת צ"ע. דהא חכם עוקר את הנדר למפרע. ובכה"ג לא שייך לומר נאסרה שעה אחת כיון שאח"כ ניתרת למפרע. וראיה לזה מהא דמלמדין את הקטנה שתמאן. ותתיבם אחותה. ומה יועיל המיאון. הא נאסרה שעה אחת קודם המיאון. אלא צ"ל טעמא כיון דמיאון עוקר למפרע. לא הויא בכלל נאסרה שעה אחת. וה"נ בנדר. וצ"ע]

יד) וזהו כונת הרא"ש. דמתחלה כתב דנדה לא דמי לעריות. וא"כ אין בה פטור ערוה. ואח"כ הוקשה לו ממעוברת. דבמעוברת. גם כן אינה פטורה מזיקתה. דהא הבא עליה אינו חייב משום אשת אח. אם הפילה אח"כ. וע"כ דיש בה זיקה. ומ"מ חליצתה פסולה מפני שאינה עולה ליבום. וא"כ ה"נ בנדה. אף דאין בה פטור ערוה. ומ"מ כיון דאינה עולה ליבום. משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. לא תועיל בה חליצה. וע"ז תירץ דל"ד למעוברת שעומדת ליטהר. והיינו כיון דאין בה פטור מדינא. דלא דמיא לעריות. אלא שאינה ראויה ליבום בפועל. בזה מהני הך טעמא דעומדת ליטהר. אבל אילו היתה נדה בכלל עריות ופטורה מדינא. אז לא היה מועיל כלל הך דעומדת ליטהר. דכשתטהר יתחדש בה דין זיקה. ומ"ש תוס' (דף ט"ז) דאיסור אשת איש אינו מפקיע זיקה. משום דאפשר שתתגרש. ע"כ צ"ל דהוא דוקא אם כבר חל הזיקה. לא פקעה מה"ט. אבל שתחול הזיקה מתחילתה באשת איש. לא מהני הך טעמא דאפשר שתתגרש. כדמוכח להדיא מדבריהם לעיל שהקשו דליתני אשת איש שפוטרת צרתה. אף שטעם החילוק הזה צ"ע

טו) אבל קשה מהא דספיקות חולצין ולא מיבמין ואמאי נימא כיון דמספק אינה ראויה ליבום. לא תועיל חליצתן. כמו בקידושין למ"ד דבעינן ראויה לביאה. והיכא דאינה ראויה לביאה מטעם ספק אינה מקודשת. וכן בביכורים דאינן ראוין לקריאה מטעם ספק. אינן ראוין להבאה. כמבואר פ' הספינה (דפ"ג). ובגמרא פ' החולץ (דמ"א) יהיב טעמא להא דספיקות חולצין. משום