קובץ הערות סה

מפני שנאסרה שעה אחת ממילא פוטרת צרתה וזה אין להקשות כלל דגם בנאסרה שעה אחת נילף להתירא דחדא איסורא הוא דא"כ באנו ללמוד ולהתיר נאסרה שעה אחת מהיכא דלא נאסרה וזו ודאי אינה קושיא דהא דאסורה עולמית כשנאסרה שעה אחת הילכתא גמירי לה או דילפינן לה מקרא דדרכי נועם כנראה מדברי תו' אלא דבתו' הרא"ש הוסיף וכתב וכן באשת אחיו מאמו וזה קשה דהתם לכאורה אין הטעם מפני שנאסרה שעה אחת דאין זו שעת נפילה אלא דאינה זקוקה כלל כמו בשאר קרובים דאין בהן דין יבום וכיון דהוי חדא איסורא איהי גופא תתיבם כשנופלת מאחיו מן האב וצ"ע: סימן ה'

א) כתב בתרומת הדשן (סי' רי"ט) ראובן הי' נשוי ללאה ונשתמדה ונשאת לישמעאל. והלך ראובן ונשא את רחל. ולא גירש את המשומדת. ומת ראובן בלא בנים פטורה רחל מזיקתה מחמת המשומדת או לא. וכו' אבל אינו נראה כלל. לפטור צרת המשומדת מחליצה. מהא דכתב במרדכי פרק החולץ. בשם רבינו אברהם הגדול. על יבמה שנפלה לפני משומד. דתימה הוא אי בעי אפילו חליצה ממנו דבמקום ערוה קיימא. דקנאים פוגעים בנבעלת לנכרי ע"כ. א"כ נידון דידן נמי. אם הי' היבם בועל המשומדת קנאים פוגעים בו. וכו'. א"כ במקום ערוה קיימא ותיפטר צרתה וכו'. ותו נראה לחלק בנידון דידן דאפילו אי הוי אמרינן דמומרת במקום ערוה קיימא. מ"מ לא פטרה צרתה. ונראה דדמיא ליבמה נדה. בשעת נפילתה ליבום. דערוה גמורה היא. ואפ"ה לא פטרה צרתה. ואפילו היא גופא שרי להתייבם אח"כ כשתטהר. ומפרשים התוס' הטעם בחד שינויא. משום דל"ד נדה לאחות אשה ושאר עריות. משום דהתם האיסור עומד על היבם טפי משאר אדם. אבל הנדה לכו"ע אסורה אף לבעלה עד שתטהר. ונראה דה"ה והיא הסברא ממש במשומדת. דכל בר ישראל וכ"ש בעלה אסור לבוא עלי' בשמדותה. וכ"ת ביבם משומד נמי אמאי אמרינן דבמקום ערוה קיימא. הא לא דמי לערוה דאיסור המשומד נמי קאי אכל הנשים שבעולם. כמו על היבמה לא קשה מידי. דיבם משומד אי חשבתו לביאתו כמו ביאת ערוה. א"כ לא צריכים למילף לה דאסור לה להתיבם מאחות אשה. דרבא דהלכתא כוותי' מסיק. דערוה גופא לא צריכה קרא. דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. וה"נ אין עשה דוחה איסור ביאת משומד. ומאי נ"מ אי לא דמי לאחות אשה ולשאר עריות. אבל משומדת לפטור צרתה. על כרחך צריכא למילף לה מאחות אשה דפטור צרה לא כתיב אלא באחות אשה. ולכך בעינן דוקא דומיא דאחות אשה. וכו'. עכ"ל ומבואר מדבריו דלא מהני הך טעמא דלא דמיא לאחות אשה. אלא לענין שלא לפטור צרתה. אבל לערוה עצמה לא אהני הא דלא דמי לאחות אשה. משום דערוה גופא לא צריכא קרא. וקשה דהא בתוס' לא הזכירו כלל מצרתה וקושיתם היא על הנדה עצמה. וע"ז תירצו דלא דמיא נדה לאחות אשה. ולדברי תרומת הדשן מה יושיענו זה. הא ערוה גופא לא צריכא למילף מאחות אשה

ב) ובחדושי הרמב"ן ורשב"א ריש יבמות. נחלקו במגרש ע"מ שלא תנשא לפלוני וניסת לאחיו ומת. ונפלה לפני הפלוני שאינה פוטרת צרתה. אם היא עצמה צריכה חליצה. ודעת הרמב"ן שכיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ופטורה לגמרי. וקשה דא"כ תפטר צרתה משום איסור אשת אח שבה. כמו צרת איילונית לרב אסי. ועוד צריך ביאור לדעת הרמב"ן. דממ"נ אם נחשבנה כערוה תיפטר צרתה. ואם לא נחשבנה כערוה. גם היא עצמה תהא צריכה חליצה. כמו חייבי עשה כיון שאין בה פטור ערוה. דתנאי מילתא אחריתי הוא

ג) ונראה דהך דינא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ישנו בזה שני אופנים. א) דכל שאין בה זיקת יבום. אין בה זיקת חליצה. חוץ מחייבי עשה דרבי בהן רחמנא. שתהא זקוקה לחליצה. אעפ"י שאין בה זיקת יבום. ב') היכא שיש בה זיקה גמורה גם ליבום. אלא שבפועל אי אפשר ליבמה. חליצתה פסולה. דבעינן שבשעת חליצה תהא ראויה ליבום. כיון שיש בה גם זיקת יבום. וזה מבואר בריש פרק החולץ. גבי מעוברת דיש בה זיקה. ומשו"ה אין בה איסור אשת אח. אם הפילה אח"כ. וחליצתה פסולה מה"ט דאינה ראוי' ליבום. ולא דמי לחייבי עשה דחליצתה כשרה. אף שאינה ראויה ליבום דאין בהן זיקה כלל ליבום. ואינן צריכות להיות ראויות ליבום. ודוגמא לזה בבכורים שנראו להיתר קריאה ואינן ראוין עכשיו לקריאה. קריאה מעכבת בהן. ואם לא נראו מעולם לקריאה. אין קריא' מעכבת בהן. עיין תוס' פ' הספינה (דפ"ב) בשם הירושלמי, ומשו"ה בתנאי דמילת' אחריתי הוא. ואין בה פטור ערוה כלל. ויש בה זיקה גמורה גם ליבום. אלא שבפועל אי אפשר ליבמה. דאריה דתנאי הוא דרביע עלה. אינה ראויה לחליצה. כיון שיש בה זיקת יבום ואינה ראויה ליבום

ד) ואין להקשות ממ"ש תוס' פרק החולץ (דמ"ד.) גבי חרש וחרשת דעולין ליבום אף שאינן עולין לחליצה. משום דבני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו ע"כ. וכונתם דיש בהן זיקה גם לחליצה. אלא שאין יכולין לעשות מעשה החליצה. וכן צ"ל גם בקטן דממעטינן חליצת קטן מקרא. היינו ג"כ דגזירת הכתוב היא. דמעשה החליצה של קטן פסולה. ואין הגריעותא בזיקתו אלא במעשה חליצתו. וזיקתו היא זיקה גמורה גם לחליצה. אלא דפומיה הוא דכאיב ליה כמו בחרש. ולפי הנ"ל תיקשי דאדרבה. כיון שיש בהן זיקה גם לחליצה. ואינן ראוין לחליצה לא יהא ראוין גם ליבום. כמו במעוברת. די"ל דשאני מעוברת. דאינה עומדת להפיל עוברה. דרוב נשים אינן מפילות. אבל בחרש אפשר שישתפה. כמ"ש תוס' (בגיטין דכ"ב.) דמה"ט חש"ו בני כריתות נינהו. דאפשר שישתפה. וכן מוכח מהא דחרשת שקידשה אביה יוצאה בגט. ואף דבעינן ויצאה והיתה. כמבואר בגיטין (דפ"ה) לענין קטנה עיי"ש. וע"כ צ"ל דחרשת חשיבא בת הויה דאפשר שתשתפה. ומיהו לדברי הרמב"ן גבי ע"מ שלא תנשא לפלוני. קשה דהתם ג"כ אפשר שיתירנה בעלה הראשון. ע"י גט או ע"י מחילת התנאי ומ"ש מחרש וצ"ע

ה) וברפ"ב דסנהדרין. מלך לא חולץ דקלון הוא לו ולא מיבם. והטעם מבואר ברמב"ם שם. דכיון דאינו ראוי לחליצה אינו ראוי ליבום. והגרעק"א בגליון המשניות שם הקשה. דמ"ש מחרש דעולה ליבום אעפ"י שאינו ראוי לחליצה. ולפי הנ"ל י"ל דחרש אפשר שישתפה. אבל מלך אין לו היתר לעולם. ואף כשעבר מנשיאותו כשנצטרע דדינו כהדיוט. כמבואר ברמב"ם שילהי הל' שגגות. נראה דהוא רק לענין קרבן. אבל לא לענין כבודו. דהא צריך לנהוג בו כבוד גם לאחר מיתתו וכ"ש כשנצטרע

ו) וברמב"ם שם בהל' מלכים. כתב באשת מלך דאסורה להתיבם כך אין חולצין לה משום שאינה עולה ליבום. וקשה דהא דאשת מלך אינה מתיבמת. הוא מקרא דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו