קובץ הערות סג

דאי נימא דכמו שהאיסור הותר בתורת ודאי. ה"נ הוא כשר בודאי. א"כ ראוי להיות אסור בממזרת ודאית. דהוא כשר והיא פסולה. אלא ע"כ דהוא ספק כשר ספק פסול. וזיל הכא לקולא והכא לקולא. ומותר בבת ישראל ובממזרת

ד) במ"ש למעלה דדין ערוה לענין יבום תלוי בהאיסור בפועל. וחלוק מדין קידושין. וסיבת האיסור גרידא אינה מפקעת זיקה. קשה דא"כ ערוה קטנה וחרשת שנופלת לפני יבם קטן או חרש תהא זקוקה. שבקטן וקטנה ליכא איסור בפועל. כמבואר פ' ד' אחין. דבשעת הבאת שתי שערות חלו כל האיסורין בבת אחת. ובשעה שהוא קטן אין עליו אלא סיבת האיסור גרידא. וא"כ נראה מזה דאפילו סיבת האיסור לבדה מפקעת זיקה כמו בקידושין. וכן נראה מהא דצרה במקום ערוה קיימא. דצרת בתו ה"ה כבתו לענין זיקה. אף שביאתה אינה אסורה משום בתו. אלא דגזה"כ דהויא בתו לענין תפיסת זיקה אף דאינה בתו לענין איסור ביאה. וא"כ נראה מזה. דדין ערוה לענין זיקה אינו תלוי בדין ערוה לאיסור ביאה. וצ"ע

ה) (בדברי הרשב"א פ' החולץ דמ"א) במ"ש שם הרשב"א לחדש בהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתרה. ומ"מ אינה זקוקה כיון שכבר נפטרה. אלא דכיון שהותרה שעה אחת אינה נאסרת עוד. אף דעכשיו אין בה זיקה. ובזה הוא דפליגי התם אם חוזרת ונאסרת. אבל לכו"ע אין בה זיקה כיון שנפטרה שעה אחת. והוא חידוש גדול שאינו נראה כן מדברי רש"י והראשונים. ולדבריהם צריך לתת טעם למ"ד תחזור להיתרה. אמאי לא נימא כיון שנאסרה שעה אחת אחרי נפילתה אסורה עולמית. ואפשר לומר לפי מ"ש תוס' ס"פ החולץ. בעריות דלא תפסי בהו קידושין. מ"מ אינן מפקיעין קידושין שכבר חלו. וא"כ אפשר דה"ה לענין זיקה דומה בזה לקידושין. דאף דאין זיקה נתפסת בערוה מ"מ אם כבר נזקקה אין הזיקה נפקעת אם נעשית ערוה אח"כ. והא דפטורה מיבום וחליצה. הוא מטעמא דרבא דערוה גופא לא צריכה קרא. וא"כ הויא כמו תנאי לדעת הרמב"ן דאינה פוטרת צרתה. וגם לא אמרינן בה דינא דנאסרה שעה אחת אסורה עליו עולמית. כיון דאין בה פטור ערוה מדינא. אלא שבפועל א"א להיות בה יבום וחליצה. וזהו למ"ד תחזור להיתרה הראשון. אבל אידך מ"ד פליג. דגם בערוה לאחר מיתה יש בה פטור ערוה. ומשו"ה אסורה עולמית כשנאסרה שעה אחת. ולדידיה אזלא הסוגיא דפ"ק ד"ח. דכי איצטריך קרא לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי עיי"ש. והא דאינה פוטרת צרתה כשנעשית ערוה לאחר מיתה צ"ל הטעם כמ"ש בשו"ת רע"ק (מהדו"ת סי' ק"ט) דלא מיקרי צרתה אלא כשהיתה צרה עמה בחיי בעלה עיי"ש

ו) ובזה אפשר לישב דברי תוס' דט"ז דלמ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק. אין איסור אשת איש מפקיע זיקה. משום דיש לה תקנה ע"י גירושין. והוא תמוה דהא גם איסור א"א הוא בכלל היקשא דר' יונה. כמבואר ס"פ האומר. ואין משיבין על ההיקש. ולמעלה (ד' י') הקשו דליתני אשת איש שפוטרת צרתה. ולפי הנ"ל י"ל דאם היא אשת איש בתחילת נפילתה. ודאי לא מהני הך טעמא דיש לה תקנה ע"י גירושין. כיון דיש בה פטור ערוה מהיקשא. אבל אם נעשית אשת איש לאחר שנזקקה. אין בה פטור ערוה. אלא שבפועל א"א להיות בה יבום וחליצה בזה ס"ל לתוס' לחלק דבמקום שיש לה תקנה לא נפקעה זיקתה שכבר חלה וכמו בקידושין

ז) ונראה דאפילו לדעת רש"י ס"פ החולץ. דאיסור ערוה מפקיע קידושין שכבר חלו. מ"מ יש לחלק כדברי תוס' באיסור שיש לו תקנה. דבזה מודה רש"י. דבכה"ג אין הקידושין נפקעין. ע"י איסור ערוה במקום שיש תקנה לאיסורו וכן מבואר שם בחידושי הרמב"ן לדעת רש"י דמשו"ה איצטריך קרא בנדה. דתפסי בה קידושין אף דאין קידושין נפקעין בנדותה. משום דיש לה תקנה להיטהר עיי"ש. ומבואר דאע"ג דלא מהני האי טעמא דיש לה תקנה. לתפיסת קידושין בנדה. ומשו"ה איצטריך קרא דתפסי בה קידושין. מ"מ מועיל הטעם הזה. שלא יפקעו ממנה קידושיה שכבר חלו בה. וה"נ יש לחלק באיסור אשת איש. ובזה תתיישב התמיה הגדולה לדעת רש"י מר"פ המגרש. בקידשה ראובן חוץ משמעון וקידשה שמעון סתם. דהויא אשת שני מתים בכה"ג עיי"ש. ואמאי לא יפקעו קידושי ראובן כשנאסרה עליו משום קידושי שמעון. ולהנ"ל י"ל דאיסור א"א לא מהני אלא לענין שלא יתפסו בה קידושין. אבל לא להפקיע קידושין כיון שיש לה תקנה בגירושין. (התירוץ לשיטת רש"י מר"פ המגרש אינו מספיק דלבד איסור אשת איש יש גם איסור אשת אח שאין לו תקנה בגירושין ולישב הקושיא נראה לפי מ"ש לעיל דאם הוא ערוה לענין איסור ביאה גרידא אינו מונע קידושין אלא דוקא אם היא ערוה לענין תפיסת קידושין כמ"ש הריטב"א ר"פ האומר הובא לעיל סי' והכא בקידשה ראובן חוץ משמעון וקידשה שמעון סתם אף שנעשית אשת שמעון לגבי ראובן ונאסרה עליו משום אשת איש מ"מ איסור ביאה מצד עצמו אינו מפקיע קידושין א"כ איך אפשר להפקיע קידושי ראובן מפני קידושי שמעון דהא במקום שהתפשטו קידושי ראובן דהיינו לגבי כל העולם ע"ז לא חלו קידושי שמעון כלל ולגבי האישות שיש לראובן בה איננה אשת שמעון)

ח) אבל קשה אי נימא דכשנעשית ערוה לאחר מיתה. אין בה דין ערוה להפקיע זיקה. רק דא"א להיות בה יבום וחליצה בפועל. א"כ ליתסר בקרובותיה. כמו במתה יבמתו דאסור באמה. משום דזיקה בכדי לא פקעה. כמבואר בר"פ כיצד. ושמא י"ל לפי המבואר בירושלמי פ' מי שאחזו. גבי ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש. ומת בתוך הזמן. מה שתהא מותרת לינשא. ר' חגיי אמר מותרת לינשא. ר' יוסי אמר אסורה לינשא. אני אומר נעשו לו נסים וחיה. עכ"ל הירושלמי וה"נ יש לה תקנה ע"י נסים וצ"ע

ט) עוד שם ברשב"א. במ"ש לפרש בפלוגתא דר"י ור"ל בפ"ק די"א דטעמא דר"י משום דבשעת נפילה הותרה לגמרי. ואינה חוזרת ונאסרת. ונראה דזהו ביאור דברי ר"י מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי וכו'. אלא דלפי"ז תקשי ל"ל טעמא דשליחותא קעביד. הא בלאו הכי אינה נאסרת. כיון שהותרה שעה אחת. והנה בירושלמי בסוגיין מוכח. דמחלקות' היא אם זקוקה לכל האחין. או רק לאחד מהן. וכן בצרות פליגי בהכי עיי"ש. וטעמא דר"ל דס"ל דהיכא דחלץ אחד מהן. איגלאי מילתא. שלא היתה זקוקה רק להחולץ. והיינו דכיון דר"ל לא ס"ל שליחותא קעביד. ע"כ צ"ל דהא דאינה צריכה חליצה מכולן. ה"ט משום דלא נזקקה מתחלתה רק לאחד מהן. ולפי"ז לא יועיל טעמא דר"י. דהותרה שעה אחת. דהא איגלאי מילתא למפרע שלא הותרה רק לאחד מהן. ומשו"ה הוצרך ר"י לטעמא דשליחותא קעביד. דבאמת נזקקה לכל האחין. ומה שניתרת בחליצת אחד מהן הוא משום שליחותא. וכ"ז אי נימא דבשעת נפילה הותרה לגמרי אבל אם לא נאמר כן. צריך לפרש טעמא דר"י כמ"ש תוס' דרחמנא נתקיה מכרת ללאו. אלא דר"ל ס"ל דלא ניתק רק לגבי החולץ. ור"י דס"ל שליחותא קעביד. ממילא הניתוק