קובץ הערות סב

ודאי כדאמרן וכו' עכ"ל. ומבואר מזה דאיסור כרת מצד עצמו אינו מונע כלל קידושין מלחול. אלא דוקא אם היא אשת איש לענין תפיסת קידושין. אבל מה שהיא אשת איש לענין איסור כרת גרידא אינו מונע קידושין

יב) וכיון שמצינו שיש ערוה לענין קידושין ולא לאיסור או להיפוך. נראה דה"ה לענין יבום אפשר להיות ערוה לענין יבום ולא לאיסור. או להיפוך לענין איסור ולא ליבום. וא"כ לא קשה בסוטה ספק או בחייבי לאוין ועשה. איך אפשר שתיזקק לחליצה מאחר שיש בה איסור כרת. די"ל שאיננה ערוה רק לענין איסור ביאה ולא לענין הפקעת זיקה. דכיון דמצד עצמה אי לאו איסור אשת אח זקוקה לחליצה. ממילא איננה ערוה לענין זיקת חליצה. דכך הדין בכל יבמות שהזיקה מפקעת ערוה דאשת אח. אלא שיש הבדל בין הזיקות שאם היא זקוקה גמורה גם ליבום. נפקע ממנה דין ערוה גם לענין איסור ביאה. והיכא שאינה זקוקה רק לחליצה. לא נפקע ממנה דין ערוה רק לענין תפיסת זיקה. ולא לענין איסור ביאה. וה"ה במעוברת בולד של קיימא דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם. אף שיש בה כרת דאשת אח. מ"מ כיון דמצד עצמה בלא האיסור איננה פטורה ויש בה זיקה. אין האיסור מפקיע הזיקה. דלענין תפיסת זיקה אינה ערוה. אף שהיא ערוה לאיסור. דהאיסור מצד עצמו אינו מונע זיקה. אלא דוקא אם היא ערוה לענין זיקה פטורה

יג) והכלל בזה. דהיכא דהיא פטורה מצד עצמה. כגון באילונית שאין בה זיקה כלל. או בא"א שלא היה בעולמו. אז היא אשת אח גמורה. בין לאיסור בין להפקעת זיקה מצרתה. או ממנה בנפילה שניה. אבל במקום שאינה פטורה מצד עצמה. אף שביאתה בכרת מ"מ אינה ערוה לענין זיקה. דכך היא גזה"כ דאשת אח גרידא בלא פטור אחר. אינו מפקיע זיקה בשום מקום. ואדרבה הזיקה מפקעת שם ערוה דאשת אח כדי שתחול הזיקה

יד) ובפ"ק (י"ג.) צרה מ"ט אסירא משום דבמקום ערוה קיימא וכו'. וצריך ביאור מה הפירו' דבמקום ערוה קיימא. ורגילין לפרש משום אשת אח שלא במקום מצוה. ואין לשון הגמ' סובל כלל פירוש זה דא"כ הרי היא עצמה ערוה. ולא שייך הלשון דבמקום ערוה קיימא. ועוד דאיזה נתינת טעם יש בזה לאסור צרה משום דהויא אשת אח. לא תיאסר ולא תהא אשת אח. דאיסור אשת אח בא בתולדה מפני שהיא פטורה ולא להיפוך. אלא דצ"ל לפירוש זה דקאי בנפילה שניה דאז ליכא לערוה שתפטרנה, ומ"ט פטורה אז. אלא משום דנעשית אשת אח מנפילה ראשונה. אבל לשון הגמ' לא משמע כן. ועוד דבירושלמי בעי צרת ערוה אם אסורה משום אשת אח. ומאי קמיבעי ליה ליפשוט מהא דפטורה בנפילה שניה. ועוד דא"כ לא משכחת לה כלל לצרת צרה. כקושית הגרע"א בגליון משניות. דלעולם הויא צרת אשת אח

טו) ע"כ נראה דהפירוש במקום ערוה קיימא. שהצרה היא עצמה כערוה לענין יבום. דצרת בתו ה"ה כבתו לענין זיקה. ואף שאין ביאתה אסורה משום בתו. מ"מ לענין זיקה יש בה פטור בתו. דאותה הסיבה שישנה בבתו להפקיע זיקה ישנה גם בצרת בתו. והסיבה הזאת נשארת בה לעולם גם בנפילה שניה. וגם אז היא פטורה משום צרה. ולא משום אשת אח דכיון שהיתה צרת בתו שעה אחת, הרי היא כבתו לעולם. וראיה לזה דלמ"ד נישואין הראשונים מפילין. אם היתה צרת ערוה בחיי הבעל אסורה עולמית. וע"כ זה אינו משום דינא דכל יבמה שאין אני קורא בה וכו'. דבחיי הבעל לא שייך הך כללא. כגון בהיו לו בנים ומתו בחייו. דודאי מתיבמת לכו"ע. ודוקא במגרש את אשתו והחזירה. אסורה להך מ"ד. ויבואר אי"ה במק"א. וע"כ הטעם משום דגם עכשיו במקום בתו קיימא. כיון שנקרא עליה שם צרה שעה אחת

טז) אלא דצ"ע לפי מ"ש למעלה דלענין מניעת זיקה צריך שתהא ערוה גמורה גם לאיסור ביאה. וכיון דצרת בתו איננה בתו לענין איסור. איך תפקיע זיקה מטעמא דבתו. וצ"ל דכיון דהערוה עצמה שיש בה איסור ביאה מפקעת הזיקה. גם הצרה יש לה הכח של הערוה להפקיע זיקה מגזה"כ. ועדיין צ"ע בזה. ובתוס' פ"ק לענין ספק סוטה. כתבו דלא עשאה הכתוב כודאי אלא להחמיר. ולא להקל לפוטרה מחליצה. וקשה דבדאורייתא אין לחלק בין חומרא לקולא. כמ"ש תוס' בפ"ק דחולין גבי הא דילפינן חזקה מנגע עיי"ש. ואפשר לפרש כונת תוס' דלא עשאה הכתוב כודאי אלא לענין איסור ביאה. ולא לענין הפקעת זיקה ואין כונתם לחלק בין חומרא לקולא: סימן ד'

א) מדברי רש"י והמאירי דאיכא איסור אשת אח בספק סוטה. לכאורה יש לפשוט ספיקו של המל"מ בחייבי לאוין ועשה. דיש בהן ג"כ איסור אשת אח. דשתיהן אסורות ליבם מדאורייתא. ואפשר לומר דדוקא גבי סוטה. דפטורה. מיבום משום דלא ליסתרי לביתיה. וא"כ אינה זקוקה ליבום. משו"ה יש בה איסור אשת אח. אבל בחייבי עשה אין בהן פטור יבום. אלא דאריה דאיסורא רביע עלייהו. ויש בהן דין זיקה גם ליבום אלא שהאיסור מונע. אין בהן איסור אשת אח. אבל באמת אין נראה. דא"כ אמאי אם בעלו לא קנו. כיון דיש בהן זיקת יבום. ואין בהן אלא איסור עשה. אלא נראה דאין בהן זיקה ליבום. וא"כ ראוי להיות בהן איסור אשת אח כמו בסוטה ספק

ב) (לדברי האבני מילואים בספק ממזר) בפ"ק (דט"ו) נעשה כדברי ב"ש הולד ממזר לדברי ב"ה. וקיי"ל דקודם בת קול כדברי מי שירצה יעשה. וא"כ אפילו לדברי ב"ה דצרת ערוה פטורה. מ"מ גם הם מודים שהרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. ובודאי שאין בזה איסור כלל שהתורה נתנה לו רשות לעשות כדברי מי שירצה ומ"מ לדברי ב"ה הולד ממזר. והטעם דאף דמותר לעשות כדברי ב"ש. מ"מ סיבת האיסור לא פקעה אם האמת כדברי ב"ה. וה"ה בספק ממזר אף דמותר בתורת ודאי. מ"מ כיון דישנה לסיבת האיסור. לא תפסי בה קידושין אלא בספק. וכן אם ספק ממזר בא על בת ישראל ואח"כ נודע שהוא ממזר. נפסלת האשה. כמו שהוא נפסל. וזה מבואר שם בסוגיא נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש. אף שמותר לו לעשות כדברי ב"ה, מ"מ הולד פגום אם האמת כדברי ב"ש. והטעם כנ"ל משום דסיבת האיסור לא פקעה. וזה דלא כמ"ש במנחת חינוך מצוה רס"ז עיי"ש

ג) ומבואר ברמב"ם פי"ח מאיסורי ביאה. דאין פסול זונה תלוי באיסור כלל. אלא דכל הפסול פוסל. וכן מבואר ברש"י ר"פ הבא על יבמתו דישראל הבא על הממזרת לא פסלה. והיינו לענין תרומה דבי נשא (עיי"ש בריטב"א) ומשום דביאת כשר מאי מגרעא לה. אף דהן עוברין בלאו מ"מ כיון שהוא כשר אינו פוסל. וה"ה איפכא היכא דהוא פסול. אף דהביאה מותרת. ובספק ממזר אף דהוא מותר בתורת ודאי. מ"מ הוא ספק פסול.