קובץ הערות ס

ערוה. אלא מטעם אחר. ואף דבגמ' דחי לה לא למעוטי צרת אילונית דפטורה. היינו לרב אסי. אבל לרבא דייקינן כדמעיקרא. למעוטי צרת אילונית דשריא. ואיסור צרת אשת שני מתים. אינו אלא מדרבנן. אבל מדאורייתא צרתה מותרת. וזה מפורש בירושלמי (פ"ג הלכה י'.) שניה למה אינה מתיבמת. אמר ר' אלעזר דרבי מאיר היא. דאמר כל שאין אתה מיבמני. אין אתה מיבם צרתי. ובפ"ק סוף הל' א'. אסי אמר. צרת אילונית אסורה. מה דמר אסי. כר' מאיר. דאמר כל שאין אתה מיבמני. אין אתה מיבם צרתי. אלא שבתוס' הקשו. דליתני ט"ז נשים. אשת שני מתים פוטרת צרתה. ושמא כונת תוס' להקשות למ"ד אילונית פוטרת צרתה. או דקושיתם היא לרבי דיליף מולקחה. ולדידיה ודאי לכו"ע אילונית פוטרת צרתה. דלא קרינן בה ולקחה. וצריך ישוב: סימן ג'

א) בפרשת דרכים נסתפק בחייבי לאוין ועשה. דאין מתיבמין מדאורייתא. אם יש בהן איסור אשת אח. ובאבני מילואים סי' קע"ד בהג"ה כתב להכריח מסברא. כיון דצריכין חליצה מדאורייתא א"א שיהא בהן איסור אשת אח. ולכאורה הדעת נותנת כדבריו. דהוא תרתי דסתרי. איסור ערוה דאשת אח וזיקת חליצה. אבל באמת מצינו מפורש כן. והוא בפ"ק דסוטה דתנן התם בספק סוטה דחולצת ולא מתיבמת. ופריך בגמ' אמאי תתיבם נמי יבומי. אמר רב יוסף ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר. דלא ליסתריה לביתיה. ואת אמרת תתיבם יבומי. א"ל אביי אלא מעתה לאחר לא תינשא דלא ליסתרי לביתיה. א"ל מי קא רמינן עליה בעל כרחיה. ופירש"י מי קרמינן עליה למינסבא בעל כרחיה. דאילו ליבם אמרינן ליה מצות יבום קודמת למצות חליצה. אבל בהא אסור למימר ליה. וממילא אשמעינן קרא דלא שייך בה יבום. והויא כאשת אח שלא במקום מצוה עכ"ל. וביאור דבריו דהוקשה לרש"י. כיון דהאי טעמא דלא ליסתרי לביתיה לא מהני אלא דלא למירמי עליה בעל כרחיה, א"כ גבי יבום נמי תהא הרשות בידו ליבמה אם ירצה. ולזה הוסיף רש"י כיון דמצות יבום לא רמיא עליה. ממילא אסורה עליו. משום אשת אח שלא במקום מצוה. וכן כתב שם במאירי וז"ל שמאחר שהתורה נתנה מקום לגרשה וכו' אין ראוי להטיל על היבם מצות יבום. וא"ת שמ"מ לא יהא מחויב לכונסה. אלא שמ"מ תהא הרשות בידו. שמא יהא סבור שהיא מצוה ויכריח את עצמו לכך. או שמתוך שהופקעה המצוה. נעשית כעין אשת אח שלא במקום מצוה עכ"ל. הרי כתב שני טעמים והטעם השני הוא מדברי רש"י. ומבואר מזה דסוטה ספק כיון דליכא בה מצות יבום. אסורה משום אשת אח. אף דצריכה חליצה. וצרתה מתיבמת כמו צרת חייבי לאוין ועשה

ב) וברמב"ם בהל' ממרים כתב שאם נחלקו בספק סוטה. אם צריכה השקאה. נעשה זקן ממרא. שהרי לדברי האומר שצריך להשקותה אסורה ליבמה. וכו' עיי"ש ובכ"מ ולח"מ נתקשו בזה. איזו איסור כרת יש בסוטה ספק. דהא צרתה מותרת להתיבם. ואינה אלא כחייבי לאוין ועשה. (והג"ר נפתלי זצ"ל הר"מ מרדון אמר שכונת הרמב"ם אינה לענין איסור אשת אח. אלא לענין אשת איש. דאם מותרת ליבמה אם בא עליה קנאה. ואם אסורה ליבמה לא קנאה אם בא עליה וכן כתב לי הג"ר אהרן נ"י הר"מ מקלעצק.) והניחו בקושיא. אבל כיון שמפורש בדברי רש"י והמאירי. שיש בה איסור אשת אח הלא יש לפרש כן גם בכונת הרמב"ם. ועוד ראיתי בשם כ' מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק שהעיר. בהא דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. אף אם נולד אח"כ בר קיימא. ומפורש בר"פ החולץ דבכה"ג חייבין כרת משום אשת אח. ומ"מ יש בה זיקה עד שתלד. ומבואר מזה דאיסור אשת אח גרידא אינו מפקיע זיקה. אבל הדבר צריך ביאור. דודאי איסור אשת אח לא שאני מכל עריות

ג) והנה זה זמן רב ששמעתי מכ' מו"ר הגר"ש הכהן שקאפ שליט"א. שנסתפק בהא דחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין. מה היא הסיבה למניעת הקידושין. שיש לפרשו בשני אופנים. כגון באחות אשה שיש בה כרת ולא תפסי בה קידושין. א) י"ל דמה שהיא אחות אשה גורם לחיוב כרת. וחיוב הכרת מונע הקידושין מלחול. ב) י"ל דחיוב כרת אינו סיבה למניעת הקידושין אלא סימן. דכמו שיש בה כרת מפני שהיא אחות אשה ה"נ לא תפסי בה קידושין מה"ט גופא ואין הכרת גורם למניעת הקידושין אלא סיבת הכרת. דאותה הסיבה שמחייבת כרת היא בעצמה מונעת הקידושין. וכמו שמחייבת כרת מפני שהיא אחות אשה. ה"נ לא תפסי בה קידושין מאותו הטעם בעצמו. ולא מפני חיוב כרת שבה

ד) ונראה ראיה לפירוש השני. מדברי רש"י פ' רבן גמליאל (נ"ב.) שכתב הטעם בהא דמאמר אינו קונה מדאורייתא ביבמה. שאין קידושין תופסין באשת אח. והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר מצותה וביאה הוא דכתב בה רחמנא עכ"ל. והיינו מדילפינן בפ"ק דקידושין מקרא בביאה היא נקנית. ואינה נקנית בכסף ושטר ולכאורה כיון דילפינן לה מקרא. למה הוצרך רש"י להוסיף הטעם משום אשת אח. אבל ביאור דבריו דהתם פריך בגמ' דנילף מק"ו שתהא מצות יבום גם בכסף ושטר. כמו בביאה ומשני דגזה"כ דמצות יבום היא דוקא בביאה. ואכתי תיקשי למה לא יקנה בכסף ושטר בתורת קידושין ולא בתורת יבום. דהא איכא למ"ד דקידושין תופסין ביבמה לשוק. ואפילו למ"ד אין קידושין תופסין. היינו מדכתיב לא תהיה אשת המת לאיש זר אבל היבם בעצמו הלא אינו בכלל לאיש זר. (ויש להעיר ע"ז מירושלמי ריש יבמות עיי"ש) ולזה כתב רש"י הטעם דהיבם גרע מאיש זר. דאין קידושין תופסין באשת אח. כיון שאינו מקיים בזה מצות יבום. ואף דליכא כרת כלל ביבמה הזקוקה ליבם. אפילו בביאה שאינו מקיים בה מצות יבום כמו בביאת מעוברת שהפילה אח"כ לריש לקיש בר"פ החולץ. וכן בביאת קטן כמ"ש תוס' שם. ומ"מ אין הקידושין תופסין בה משום אשת אח. ואי נימא דחיוב הכרת הוא הגורם שלא יתפסו קידושין בעריות אין טעם כלל לדברי רש"י. אבל אם נפרש דאין הכרת בעצמו גורם. אלא סיבת הכרת היא הגורמת למניעת הקידושין. אתי שפיר דאף דאיסור אשת אח הותר ביבמה הזקוקה ליבם מ"מ סיבת האיסור במקומה עומדת ולא הותר אלא האיסור בפועל וראיה לזה מהא דשייך לומר גבי היתר אשת אח הואיל ואישתרי אישתרי. ואם נאמר שע"י הזיקה נפקעה לגמרי גם סיבת האיסור. כמו באשת איש שנתגרשה. או במתה אשתו שמותר באחותה. לא שייך כלל הך הואיל דאישתרי אישתרי. ומוכרח מזה שגם ביבמה הזקוקה עדיין ישנה לסיבת האיסור דאשת אח משו"ה לא תפסי בה קידושין. אף שהאיסור בפועל הותר בה וליכא כרת כלל

ה) והא דמגרשה בגט ומחזירה. ולא אמרינן אין קידושין תופסין באשת אח. התם גזה"כ היא. דכיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר. היינו שהיבום הוא מתיר