קובץ הערות קפד

בפניו ותקשי מ"ט דמ"ד בנשתטה המשלח דאין השליח יכול לגרש דמה לנו שנשתטה כיון דהשליח יכול לגרש אפילו בע"כ, ושמא י"ל דמ"מ בעינן שיהא המשלח מצי עביד וכל דאיהו לא מצי עביד לא מהני מעשה השליח אף שלא נתבטלה השליחות, ועדיין אינו מיושב כל הצורך

ח) לסימן ל"א אות ב' כדברי הר"ן מבואר בתמים דעים סימן ל"ו וקושית הגרעק"א הק' בשו"ת ר"ח אור זרוע סימן י"ז

ט) לסימן ל"ו אות ב' ז"ל הרמב"ם בשו"ת הנדפס מחדש [ירושלים תרצ"ד] סימן ק"ע. [והובאה בשו"ת מהר"מ אלשקר סימן ע"ט] וכבר ידעתם מסקנת פסק ההלכה כי מצות יבום קודמת למצות חליצה ואפילו אינו מתכוין לשם מצוה אלא לשם נוי או לשם ממון מפני שאחר שמת בלא בנים הותרה לאחיו ונסתלק איסור הערוה בכלל כחכמים אמנם לסברת אבא שאול מצות חליצה קודמת היותו סובר שאיסור אשת אח דחו מפני היבום. ואם כונתו לדבר אחר נעשה פוגע בערוה עכ"ל וזה כמש"כ

י) לסימן ל"ח אות ט' ואי לית לה מראשון תקינו לה משני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל אי אית לה מראשון אינה קלה בעיניו דהא גם נכסי ראשון הן שלו וקשה דא"כ ל"ל טעמא דהקנו לו מן השמים וי"ל דתרתי טעמי צריכי דאי לאו טעמא דהקנו לו מן השמים היה צריך לתת לה כתובה אף שאינה קלה בעיניו להוציאה דאסור לאדם להשהות אשתו בלא כתובה אפי' אינה קלה להוציאה. ולהיפוך אם היתה קלה להוציאה לא מהני טעמא דהקנו לו מן השמים. וזה מבואר פ' אלו נערות (דף ל"ט.) מת יצא כסף קנסה וכתובתה וכו' והא לא מצי מפקי לה. והקשו בתוס' דא"כ למ"ל טעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה. ותירצו דאי לאו האי טעמא אין לנו לשנותה משאר אלמנות. והיינו משום לא פלוג ובפ' החובל (פ"ט) גבי אשה שחבלה פריך ותזבון כתובתה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה. והקשו בתוס' ונכתוב שטרא אשמי' דלוקח ולא תוכל למחול. והיינו דבכה"ג זכה הלוקח גם בשעבוד הגוף ותירצו דבכה"ג מקרי אין לה כתובה ואסור לדור עמה אף שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שהרי יצטרך לשלם ללוקח. וכשמוכרת כתובתה סתם מקרי יש לה כתובה כיון דשעבוד הגוף נשאר אצלה והלוקח מכחה הוא גובה. ופריך שם ותזבון לבעלה. דבכה"ג מקרי יש לה כתובה כמו במוכרת לאדם אחר ומשני דא"כ תהא קלה בעיניו להוציאה. ומבואר כנ"ל דשני דינים יש בזה. דאם אין לה כתובה אסור אפילו אינה קלה בעיניו והיכא שהיא קלה בעיניו אסור. אפי' יש לה כתובה

ובהא דאי לית לה מראשון תקינו לה משני. הוא רק אם הראשון היה חייב אלא שלא הי' לו נכסים. אבל אם הראשון לא נתחיי' בכתוב' אין לה גם משני כגון שני' לבעל ולא ליבם. והוא מטעמא דאשה הקנו לו מן השמים. וק' דהא מ"מ איכא טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומוכח דלא מהני הך טעמא אלא לענין שיהא צריך לשלם חיובו של הראשון אבל לא לחייבו בחיוב חדש

יא) דסימן ל"ח אות י"ד "דיהא נאמן לומר נתגיירתי משום דבידו לגייר את עצמו" ז"ל הראב"ד [בהשגות על הרי"ף] - גיטין מ"א - "וקרוב אני לומר שמתירין אותו בבת ישראל וכו' הואיל ובידו לשחררו, ואע"ג דגבי גט אשה אמרנין זיל חוש לה, ה"מ גבי א"א דחמירא אבל לגבי עבד אמרינן ביה הואיל עכ"ל

יב) לסימן מ"ב אות ב' "גם אם לא תיאסר אלא מדרבנן לא הוי קדושין מדאורייתא כיון דבפועל אינה ראויה לביאה" אבל לא כן כתב בשיטה - ב"ב פ"א - בשם תוס' הרא"ש לענין אינו ראוי לקריאה מספק, קריאה מעכבת, דהוא רק למ"ד דאסור לקרות מספיקא דאורייתא, אבל למ"ד דאינו אסור אלא מדרבנן, הוי ראוי לקריאה, אף דהתם בעינן ג"כ שיהא ראוי לקריאה בפועל, דאל"כ גם אם אסור מספיקא דאורייתא מקרי ראוי, אבל טעם החילוק הזה צ"ע

יג) לסימן מ"ב אות ד' בקושית הגאון עבודת הגרשוני על דברי הרשב"א בספק טריפה אי מקרי דשיל"מ, כתב רבינו ישעיה לבעל אור זרוע - באו"ז חלק התשובות דף ק"י - לענין מילתא דקאי בתיקו אי מקרי יל"מ שמא יבא אליהו ויתירנה, ובעל א"ז כתב כדברי הרשב"א דאין המתיר עתיד להיות בודאי ורבינו ישעיה השיב לו דא"צ לטעם זה אלא ממ"נ מותרת כמ"ש בצמח צדק בשם חתנו

יד) לסימן מ"ד אות ד' ["ולו יצויר בפצוע דכא שיוליד היו בניו כשרים" עיין במאירי בדף ע"ו שכתב דפ"ד וכ"ש בניהם כשרים לקהל שהרי לא מנה בהם דורות, עיי"ש, אמנם דבריו תמוהים דהא פ"ד א"י להוליד, ולשי' הלבוש דפצוע בביצה אחת יכול להוליד ומ"מ פסול א"ש, אמנם מהגמ' בדף ע"ה מוכח לכאורה דאם היה מוליד היו בניו פסולים, דקאמר שם מנלן דפציעה בביצים דלמא בשפה ומשני מדלא מנה בו דורות, כלומר דאם היה יכול להוליד היו גם בניו פסולים, עיי"ש ברש"י, ושמא י"ל דאה"נ דאם היינו אומרים דפצוע הוא בשפה א"כ אין האיסור תלוי כלל ביכולת לידה אז היינו אומרים דהוא פסול הגוף והיינו פוסלים גם את בניו, והיה מותר בממזרת אף למ"ד דבאמת הוא אסור. מב"ה, נ. ב.]

טו) לסימן מ"ח אות ט' "ויש להסתפק" וכו' ז"ל הרמב"ן פ' כי תשא, "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, כמה יסורים סבלת שייסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה, לשון רש"י, ואינו נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור, ואולי אמר לו כן כדי להגדיל אשמתו" וקשה דא"צ למסור נפשו בשביל ל"ת דלפ"ע, ואין לומר דבישראל שאני דאיכא ערבות, דבזמן עשיית העגל עדיין לא היה דין ערבות, אמנם באמת אין כונת הרמב"ן ללאו דלפ"ע אלא ללאו דואלהי מסכה לא תעשו לכם, וזה מאביזרייהו דע"ז, עיין בהשגותיו לסה"מ ל"ת ה'

[ובעיקר הספק עיין במאור פ' בן סורר שפי' ההיא דקאקי ודימוני משום דלהנאת עצמו קמכוין ומבואר דאלה"ט הי' חיוב למסור נפשו, ובמלחמות שם חלק עליו מה"ט, דלפ"ע אינו מאביזרייהו, ובספק זה יש לתלות לכאורה מחלוקת הראשונים אי לאו דלפ"ע הוא לאו שבכללות, והיינו דאי נימא דהוי אביזרייהו דכל איסור, שפיר הוי לאו שבכללות, אבל אי נימא דאינו מאביזרייהו דהיינו שהוא לאו כללי שלא להכשיל את חבירו ודאי אינו לאו שבכללות דמאי נ"מ אם המכשול הוא עץ או אבן. ועיין ברמב"ן ר"פ יש מותרות שכ' בחד תירוצא דבאיסורי כהונה אם לא היו הנשים מוזהרות לא היו עוברות גם בלאו דלפ'"ע - ובמאירי שם חלק ע"ז, עיי"ש - [ועיין בבית הלוי ח"א סי' י"ד] ולכאורה אינו מובן מ"ש מישראל המקדש גרושה לכהן דאיכא לפ"ע אף שאינו מוזהר. אמנם הביאור הוא דישראל אף שאינו מוזהר היינו דחסר אצלו מעשה האיסור אבל בנשים האסורות לכהונה - דבהו הרי איכא מעשה האיסור - אם לא היו מוזהרות אז שפיר הוויין לאו בני חיובא ולא הי' נוהג בהן גם הלאו דלפ"ע אמנם כ"ז אם נאמר דלפ"ע הוא מאביזרייהו דהאיסור עצמו, אבל אם נאמר דהוא איסור כללי אין מקום לחלק בזה, וזהו טעמו של המאירי החולק) ובכעין סברא הנ"ל ביאר אאמו"ר שליט"א דברי התוס' דף ה' שכ' דמשו"ה מקרי לאו דאלמנה לכה"ג שוה בכל, משום דגם היא מוזהרת, והיינו כנ"ל דמהא דהיא מוזהרת מוכח דכל ישראל מוזהרין לראות שלא תתחלל קדושת כה""ג בלקיחת אלמנה, רק דבכל ישראל לא משכח"ל, וע"כ האלמנה גופא דבדידה משכח"ל היא מוזהרת ומזה חזינן דהאיסור שוה בכל, והכה"ג הוא רק החפצא של האיסור עכ"ד. מב"ה, נ. ב.]

לאות י"א בעוסק במצוה דרבנן אי נימא דפטור ממצוה דאורייתא, היה נראה לכאורה, דה"ה בעוסק בספק מצוה דאורייתא, פטור ממצוה ודאית, דמ"מ לא הוי שבת דידך, ולא כן כתב בשאג"א - סי' ל"ז - ושמא י"ל שאין הדין תלוי אם הוא שבת דידך אלא אם היא שבת דמצוה דוקא פטור, אבל אם אינו שבת דידך וגם אינו שבת דמצוה לא מיפטר, ולפי"ז דברי השאג"א נכונים, וכן ע"י מצוה דרבנן לא מיפטר ממצוה דאורייתא, ואף דלענין קצירכם יצא קציר של מצוה אינו כן, אפשר דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו

טז) לסימן מ"ט אות א' ז"ל רבי' יונה בחי' לסנהדרין דע"ג [אחר שהביא דברי הרמב"ם שהבועל אין לו אונס], "ודברים אלו אין נראין בעיני האחרונים דכי אמרינן התם דאין