קובץ הערות קפה

אונס בעריות כגון שתקפוהו לבא על אשת חבירו והדביקו בה ואין שם פחד מיתה דבכה"ג ודאי לאו אונס הוא שלא הי"ל להתקשות אבל ודאי אם אמר לו הגוי לבא על אשת חבירו ואם לאו יהרגנו בכה"ג, ודאי יש לו אונס' עכ"ל

יז) לסימן נ"ג אות ט' [בדברי הר"י מיגש מתבארים לכאורה, דברי הר"מ שהביא הרא"ש בב"מ פ' האומנין סימן ו', שחילק בין הקדים שכרו ללא הקדים. לענין פועל שחלה אי חייב להשלים. עיי"ש. נ. ב.]

לאות י"א "שכירות קרקעות מיד שנגמר קנין השכירות נתחייב לשלם" מפורש בגמ' - ב"מ ס"ה - היפוך זה

שם "דאין אונאה לפועל משום דאין אונאה לעבדים" קשה דהתינח לדעת רש"י - קדושין ז' - אבל לשיטת תוס' שם דדוקא עבד כנעני איתקש לקרקע ולא ע"ע וכ"כ שם הרמב"ן ורשב"א וריטב"א בחידושיהם, ובת"ה - סי' שי"ח - הביא מסוגיא דקדושין - כ"ח - דגם ע"ע מקרי קרקע, ולדבריו תקשי מסוגיא זו לכל הראשונים, אבל כבר נזהר מזה הר"ן שם במקומו ופירש שלא כפירש"י עיי"ש והרמב"ם אפשר דס"ל כדעת רש"י, אבל בשו"ע הי' צריך להביא דעת החולקין, ושמא י"ל דטעם החילוק בין ע"ע לע"כ הוא משום דחלוקין בקניניהן, דע"כ קנוי לרבו כשורו וחמורו, וע"ע אינו כן, ואילו היה קנין הרב בע"ע כמו בע"כ היה גם ע"ע דומה לקרקע, וא"כ לענין אונאה דאמרינן שכירות ליומא ממכר הוא, היינו דבמקום שיש אונאה במכירה חלוטה איכא אונאה גם בשכירות, אבל בפועל אילו היה אפשר למוכרו לצמיתות כמו ע"כ, לא היה בו אונאה ממילא ליכא דין אונאה גם בשכירות. מיהו בעיקר הדין דאין לפועל אונאה הסכימו גם הרמב"ן והריטב"א בפי הזהב - נ"ו - אבל לא מטעם קרקע, אלא משום דלא מקרי ממכר, ונ"מ משני הטעמים לענין קבלן דלא מקרי עבד

יח) לסימן נ"ו אות ד'. "וכן הוא שם בחי' הרשב"א" נדפס שלא במקומו, וקאי אדלקמיה, באומר שדי קנויה לך עד שאעלה לירושלים

יט) לסי' ס"ג אות ב' [בהמבואר שם דכל היכא דבעינן ידיעה לא מהני ע"א יש ליישב מש"כ הרמב"ם פ"ה מעדות דנאמנות ע"א שלא לערוף העגלה חידוש הוא. וכ"ה בסוטה מ"ז דבעי קרא לזה. וק' מאי חידוש הוא ולמ"ל קרא ע"ז. מ"ש משאר איסורין דע"א נאמן. ולהנ"ל י"ל דכיון דכתיב לא נודע מי הכהו וא"כ לענין שלא לערוף בעי ידיעה. וזהו החידוש דנאמנותו כשנים ומקרי ידיעה. נ.ב.]

כ) לסימן ס"ט אות א' ז"ל תוס' הרא"ש כאן "ותימה סדין בציצית היכי הוי שוא"ת בשלמא למ"ד חובת טלית ניחא, דמיד שקנאו נתחייב בציצית אפי' מונח בקופסא, ושוא"ת הוא כו' אלא למ"ד חובת גברא כי מיכסי בטלית דבר חיובא ואין בו ציצית עובר בידים שהתורה חייבתו להטיל ציצית בכל טלית שיתעטף בו ולא ילבשנו בלא ציצית, וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב כו' ותימה אכתי הא משמע פ' מי שמתו כו' וי"ל דשאני כלאים כו' ומיהו ק"ק מהאי דמברכין להתעטף בציצית כו' וי"ל שכך פי' הברכה להיות מעוטף בציצית ומשום דמברך עובר לעשייתו צריך לברך להתעטף, ומכאן הורה ריצב"א דאם נפסק לאדם ציצית בשבת יכול להתעטף בטליתו אפי' לכתחילה משום דלא מיחייב עד לאחר שנתעטף וא"כ דוקא בחול אסור ללובשו בלא ציצית שהוא מחויב לעשות ציצית כשילבשנו אבל בשבת דא"א לעשותו ובשעת עיטוף ליכא עבירה, גם אין עבירה שהוא מעוטף בו בלא ציצית כיון דא"א לעשותו עכ"ל

כא) לסימן ע"א אות ה' "וכמו בביטול ברוב דהאיסור נהפך להיתר" אבל בתוס' רי"ד - ב"ב ל"א - כתב "דאם נתערבה חתיכת חלב בשתים של שומן בטלה ברוב וכו' אע"פ ששלשה בנ"א מותרין לאכול שלשתן, אם אדם אחד אכל שלשתן מביא חטאת שהרי בבירור אכל חלב" ומבואר דעתו דדין ביטול ברוב שוה לדין חזקה וכן נראה דעת מהרש"ל בח"ש ספ"ב דכתובות, והיינו ביבש ביבש

כב) לסימן ע"ב אות ד' בירושלמי פ"ק דתרומות, איבעי להו, אם יכול לתרום על של הפקר, או משל הפקר, והרמב"ם השמיטה. ולכאורה אינו מובן איזה כח יש לו על של הפקר, אבל הקו' הזאת תקשי, גם אהא דאצטריך קרא, למעוטי תורם שאינו שלו, ומ"ש מכל הקנינים דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו בלאו קרא, והנה מצינו לענין איסור, דאף דאינו אוסר דשא"ש, אבל דין זה חלוק מדין בעלים בקנינים, דע"י מעשה, איכא למ"ד דיכול לאסור, ובהקנאה ליכא למ"ד הכי שיוכל למכור דשא"ש ע"י מעשה וכן מבואר בגמ' - ע"ז נ"ד - כיון דפלחו ישראל לעגל, גלו דעתייהו דניחא להו בע"ז, ומשו"ה נאסרו האשרות ע"י הכנענים ובהקנאות לא סגי בהכי, להקנות דשא"ש, אלא צריך לדיני שליחות, ומוכח מזה, דא"צ לכח בעלים לאסור, אלא דבע"כ של בעל החפץ, לאו כל כמיניה, אבל אם הבעלים אינם מעכבים דניחא להו, יכול אחר לאסור גם בלא דיני שליחות, ונראה, דדבר של הפקר יכול לאסור, כיון דאין מי שימחה בידו, כמו בדבר שיש לו בעלים, והבעלים אינן מעכבין, [עיין בעונג יו"ט סי' פ"ב שהביא ע"ז מתני' פ"ז דכלאים מ"ד, ויש לדחות דשא"ה דאיכא קרא דכרמך, ובזה א"ש משה"ק למעלה בסי' ס"א אות ב' נ. ב.] משו"ה אצטריך קרא בתרומה, דאי לאו קרא, הו"א דדין תרומה כדין איסורין, ולא כדיני קנינים, וא"צ לדין בעלים, ואם אין מי שיעכב על ידו, יכול לתרום גם אינו שלו. [ועיין בעונג יו"ט סי' ק"ז מש"כ בזה, נ. ב.] וזהו ביאור הספק בירושלמי, דאפשר דכן היא גם לפי האמת, דאין דין תרומה כדין קנינים אלא כדין איסורין, וכמו שיכול לאסור דבר של הפקר, אף דשל חבירו אינו יכול לאסור, ה"נ בתרומה, וקרא לא מיעט. אלא של חבירו. אבל א"צ שיהא שלו, [וקשה, דלזה לא אצטריך קרא, דמ"ש מאיסורין, דאינו יכול לאסור של חבירו בלאו קרא, ושמא י"ל, דתרומה שאני, כיון דגם הבעלים צריך לתרום ולפי"ז, נראה, דא"צ לדיני שליחות בתרומה, אלא כיון דבעלים גלו דעתייהו דניחא להו, יכול אחר לתרום, כמו באיסורין, וכיון דבגמ' למדו שליחות בכה"ת מתרומה, מוכח דלא ס"ל כספיקו של הירושלמי אלא דמקרא ילפינן, דדין תרומה ככל הקנינים, דצריך לכח בעלים וא"כ אינו יכול לתרום של הפקר, ועי"כ לא הביא הרמב"ם איבעיא דירושלמי: הוספות

א) כתב מהרי"ט בשו"ת חיו"ד סי' מ"ז, ז"ל "נשאלתי על מי שארס בת קטנה והוא כבן שלשים והיא כבת שש או שבע ונשבע שלא לקדש שום בת ישראל עליה בחייה אי הו"ל כנשבע לבטל את המצוה שצריך להמתין לה עד שתגיע לפירקה שתהא ראויה להריון, תשובה איברא דודאי ביטול מצוה איכא משעברו עליו עשרים שנה כדאמרינן פ"ק דקידושין עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה"ל אישות כיון שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ויש לפקפק שמא לא אמרו שאין שבועה חלה על ביטול מצוה אלא כשהמצוה מתבטלת לגמרי וכו' אבל זה הואיל ולבסוף הוא נישא ומקיים מצות פריה ורביה לא מיקרי ביטול וכי תימא הא אמרינן וכו' לא הנחתי תפילין היום מי איתא בלא אניח אלמא אם אמר שלא אניח תפילין היום מיקרי ביטול מצוה אע"ג דלא מבטל לה למצות תפילין לגמרי איכא למימר דהתם ביטול מצוה איקרי דלכל יומא ויומא איתא למצוה ואפילו אם יניח היום חייב להניח למחר אבל מצות פריה ורביה אחת היא כל ימי חייו ומשקימה נפטר הימנה הילכך כל מה שמתעצל בה שיהוי מצוה הוא ולא ביטול שהרי אם עשאה לבסוף קיים את המצוה וכו' ומיהו מאחר שהוא מצווה מעתה הרי הוא מבטל קיום מצוה כמו שמוכח מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב הרי זה עובר ומבטל מצות עשה'' עכ"ל, ולפי מסקנתו דהו"ל נשבע לבטל את המצוה וכן הוא שם להלן בדבריו "שאם נשבע שלא לישא אפילו שנה אחר עשרים הו"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא'' עכ"ל, ולפי"ז צ"ל דגם במצות פ"ו בכל יומא ויומא איתא למצוה אלא דבשעה שיש לו בנים המצוה מתקיימת מאליה אבל בהיו לו בנים ומתו באמת צריך לקיים המצוה מחדש כמבואר ביבמות דס"ב

והנה ז"ל הרמב"ם שם "ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות עבור אשתו ויבטל מהתורה ה"ז מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בתלמוד תורה" עכ"ל ובפ"ק דמועד קטן ד"ט יתבו וקא מיבעיא להו כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים