קובץ הערות קפג

מקצתה בטלה כולה ולפי"ד הראב"ד שהביא הרא"ש פ"ק דמכות ועיין תוס' פ"ק דסנהדרין] דכיון דעדי צירוף אין נאמנין לדיני נפשות ממילא בטלה עדותן גם לענין דשב"ע. אמנם כ"ז השתא דכתיב קרא דדבר דבר מממון. אבל אי לאו קרא וע"א הי' נאמן בדשב"ע כמו בשאר איסורין אז אין שייך לומר עדות שבטלה מקצתה וכו' כיון דאין כאן תור' עדות ופסולין נאמנין ככשרין [וכמש"כ הנוב"י והרעק"א לענין עדי מיתה] אלא דצ"ע אם שייך לומר בכה"ג עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומדברי הגרעק"א בשו"ת שהק' אהא דפריך בגמ' וכי מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי משכח"ל דהא משכח"ל בעידי צירוף דלענין ממון הן כשירין ולמיתת השור אין נאמנין. ואי נימא דבכה"ג עדות שבטלה מקצתה וכו' אין מקום לקושיתו: סימן פ'

א) דף (ק"ד) חלצה בלילה חליצתה פסולה למ"ד דהוי כתחלת דין ופירש"י משום דגובה כתובתה. [ובשו"ת אור זרוע (סי' תשמ"ה) העתיק דברים אלו בשם ריב"ן חתנו של רש"י] וקשה דמה בכך דגובה כתובתה מ"מ למה לא תועיל החליצה להתירה דחליצה אינה באה לגבות כתובתה רק להתירה אלא כיון דמותרת ממילא גובה כתובתה דקרינן בה כשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך ומה שאמרו לענין דו"ח כיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי התם איירי לענין תקנתא דרבנן אבל הכא הא איירי מדאורייתא ומדאורייתא אין טעם לפסול החליצה מפני דנ"מ לכתובה

ב) דף (ק"א) הכה את זה וחזר והכה את זה מדברי תוס' כתובות (ט"ו] מתבאר דמ"ד התראת ספק שמה התראה אין הטעם משום דסגי בה"ס אלא ס"ל דמתרינן בו התראת ודאי אל תכה שניהן וכן באכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאיה (שבועות כ"ח) מתרינן בי' אל תאכל שניהן ואידך מ"ד ס"ל כיון דחיוב מלקות הוא בשביל האיסור ולא בשביל התנאי לא חלה התראה על התנאי והתראה על האיסור לבדו הויא ה"ס ובזה יתישבו דברי הרמב"ם פ"ה מהל' שבועות כל מי שנשבע על אחרים שיעשו וכו' ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר שישמעו האחרים ויעשו והוי ה"ס עיי"ש. והרמב"ם פוסק כמ"ד ה"ס שמה התראה עיי"ש בכ"מ ולח"מ ולפי דברי תוס' הנ"ל ל"ק דבכה"ג לכו"ע ה"ס לא שמה התראה. נ' ב'.]. ומה שמקשין על דברי תוס' שם בזורק אבן לגו דהוי ה"ס ובפ' הערל (פ') כתבו דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע לכו"ע ה"ס שמה התראה ל"ק דבפ' הערל הספק הוא בלעבר ואמרינן איגלי מילתא למפרע אבל בזורק אבן לגו הספק הוא בלהבא ובכה"ג לא אמרינן תיגלי מילתא למפרע. ובנותר דתלוי בפלוגתא דה"ס הטעם הוא משום דהאיסור עובר ברגע האחרונה סמוך לעלות השחר וא"א לצמצם מתי היא וע"כ צריך להתרות בו כמה פעמים שמא עכשיו היא הרגע ודמי להכה את זה וחזר והכה זה ולמ"ד שמה התראה מתרינן בי' על כל הרגעים בפעם אחד: השמטות

א) לסימן ד' אות ד' במש"כ להקשות מהא דאין זיקה בערוה קטן וקטנה אף דאין בהם איסור בפועל אלא סיבת האיסור גרידא. אולי י"ל לפי המבואר בסימן (ה') בכונת תוס' בחרש וחרשת דעולין ליבום אף דאין עולין לחליצה משום דבני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו וכן צ"ל בקטן והיינו משום דיש להם תקנה דחרש אפשר שישתפה וקטן שיגדיל וא"כ כשהוא ערוה הלא אין להם תקנה דכשיגדילו תהא ערוה עליו ומשו"ה אין עולין ליבום כיון דאין עולין לחליצה ועדיין צ"ע דא"כ אין זה פטור ערוה. ולא משמע כן ולכאורה הי' אפש"ל עוד עפ"ד האבני מלואים שקידושין שסופן ליפקע אין חלין כלל משום דהוה ק"פ. אבל כבר נתבאר במק"א דהיכא דההפקעה מחודשת לא מקרי ק"פ. ומסתבר דגם הכא מקרי הפקעה מחודשת נ. ב.]

ב) לסימן ט"ו אות ו' בדברי הר"ן שלהי נדרים, דקדושת כהונתו גרמה לו, ובמחנ"א תמה דגם בלאו ה"ט אמרינן נסתחפה שדהו, אבל מקור דברי הר"ן הוא בשו"ת הר"י מיגש סי' קכ"ט בשם גאון ובדבריו שם נתישבה קושית מחנ"א

ג) לסימן ט"ז אות ג' "במקומו של ר"י הגלילי וכו' אכתי יהא אסור מדינא דאחרי רבים להטות" ל"ק דליכא שם רבים כלל אלא ר"א ור"ע, ור"י הגלילי ור"ע

ד) לסימן כ"א אות ד' "בעדות מיתת הבעל דתחלתו בפסול פסול" מקור ד"ז בשו"ת זכרון יהודה לר"י בן הרא"ש סי' צ"ב עיי"ש באורך, אבל בשו"ת ר"ח אור זרוע סי' צ"א חלק על דבריהם כיון דכל הפסולים נאמנים לעדות זו אלא היכא דאיכא חשש משקר, לא בעינן תחלתו בכשרות, והביא ראיה מדברי תוס' גיטין כ"ג גבי סומא ונתפתח לענין בפ"נ ובפ"נ

ה) לסימן כ"ג אות ג' עיין במחנה ישראל פרק ל"ג (אות י') אי מותר לעשות היום איסור קל כדי להנצל מחר מאיסור חמור שיהי' אנוס עליו. ועיי"ש שהביא ע"ז מתוס' כתובות ג' ב' ד"ה ולדרוש. ומר"ן נדרים י"ד ב' ד"ה ואלא דאמר

ו) לסימן כ"ו אות ב' ז"ל רבינו יונה בשיטה - כתובות כ"ו - "דבמקום תרי ותרי אין הקול מסייע דלא עדיף קול משני עדים וכו' דתרי כמאה אבל חזקה מסייעת לעדות אע"פ שאין שני עדים אחרים המסייעים להם מועילים כלום שאין כח חזקה מתורת עדות" עכ"ל

ז) לסימן כ"ט אות ב' בדברי הירושלמי. בתוס' ר"פ האומר בהא דס"ל לר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור והעושה שליח אינו יכול לבטלו, כתבו שם דמיירי שלא אמר להשליח אבל אם אמר להשליח, פשיטא דאינה מקודשת לכו"ע עי"ש ולכאורה היה נראה הכונה דנהי דס"ל לר"ל שלא נתבטלה השליחות ועדיין הוא שלוחו, מ"מ אם אין המשלח רוצה עכשיו בקדושין, א"א שיחילו בעל כרחו, אמנם לפי"ז קשה מאי נ"מ אם אמר לשליח או לאחרים דמ"מ כיון שאמר שאין רצוני בהקדושין לא יחולו בע"כ וכיון דהיכא דלא אמר לשליח עצמו מקודשת מוכח דבשעה שיש לו כח שליח יכול לקדש אפילו בע"כ של המשלח וסגי ברצון השליח [ועיין ברשב"א ר"פ השולח] וגם ר"ו לא פליג בהא אלא דס"ל דאפשר לבטל השליחות ושוב אינו שלוחו אבל אילו לא נתבטלה השליחות מודה ר"י דהשליח יכול לקדש בע"כ של המשלח ונ"מ היכא דביטל השליחות שלא בפני עדים דכתב הריטב"א דלא מהני הביטול משום דאין דשב"ע פחות משנים, אבל א"כ קשה להיפוך דמה בכך שאמר להשליח עצמו דהא גם בכה"ג לא נתבטלה השליחות

והנה יש לחקור בממנה שליח לקדש או לעשות שום קנין והשליח עשה שליחותו כהוגן אלא שבשעה שעשה המעשה שכח כי הוא שליח ונצטוה לעשות שליחותו, והוא עשה כן מדעת עצמו, ולכאורה למה לא תועיל המעשה כיון דבאמת היה לו כח שליחות דבשביל ששכח מזה הרי לא נתבטלה השליחות ובשעה שיהא נזכר לא יצטרך למינוי חדש, אבל אפשר לומר דלא מהני מעשה שליח אלא אם עושה שליחותו היינו שעושה מפני ציווי משלחו, אבל אם עושה על דעת עצמו לא מקרי עשה שליחותי, ואם נאמר כן אפשר שזוהי כונת תוס' דהיכא דאמר לשליח בפניו, נהי דלא נתבטלה השליחות מ"מ כשעושה אח"כ המעשה הרי לא עשה מפני רצון משלחו אלא על דעת ורצון עצמי. ולפי"ז מוכח מדברי תוס' דבשעה שהוא שליח יכול לקדש בע"כ של המשלח היכא שלא אמר