קובץ הערות קפ

בע"א אומר חלב דנאמן מדאורייתא לענין איסור וממילא הוחזק האיסור אלא דקושיתם היא ממ"ש תוס' לענין סימנין למ"ד סימנין דאורייתא שאם ניסת ע"י סימנין וזינתה אין ממיתין אותה משום דלא מהני סימנין לדיני נפשות ולפי מ"ש גם זה ל"ק דהא דמשיאין את האשה בסימנין למ"ד סימנין דאורייתא ג"כ אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא כיון דהוי דשב"ע וצריך שני עדים כשירין לא מהני סימנין כלל

ח) ואדרבא מדבריהם שם בסוף אותו דיבור עצמו נראה כסברת הרמב"ם גבי הא דמחזירין שטר ע"י סימנין להוציא ממון ואילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן וכתבו לתרץ דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו מהדרינן שפיר עיי"ש ואף שאח"כ יוציאו ממון ע"י שטר זה מ"מ זה אינו נקרא הוצאת ממון ע"י סימנין ואי נימא שהתוס' לא ס"ל כסברת הרמב"ם מה מהני שעכשיו אין אדם מוחזק בהשטר מ"מ אח"כ כשיוציאו בהשטר נמצא הוצאת ממון מבעלים ע"י סימנין

ובחידושי הרשב"א פ"ג דקידושין (דס"ג) הביא מהירושלמי אין למדין ממנו לדבר אחר אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתיה אינו נאמן ולא ביאר הטעם ונראה טעם ד"ז דהוי המוכר כמוצא מציאה דמרבינן גם אבידת קרקע ובמציאה כתיב עד דרוש אחיך אותו עד שתדרשנו אם הוא רמאי ע"י עדים או סימנין ולפי"ז אם בא צורבא מרבנן ואמר אני לקחתיה נאמן כמו באבידה וכן הוא בח"מ (סי' קמ"ו ס"ט) לענין חזקה שאין עמה טענה דאין מוציאין הקרקע מידו והוא ג"כ מה"ט דאבידת קרקע ועיין בהגהות מיימוני פ"ט מהל' אישות בשם ריב"א דחולק על ד"ז וסובר דצריך להחזיר להמבקש וכן הוא ברמ"א חו"מ (סי' רכ"ב) וצ"ע מ"ש מאבידה

ט) וז"ל המרדכי פ' חזקת הבתים. כל חזקה שאין עמה טענה רבינו יקר היה מסתפק. מאן דלית ליה שום עדות ידועה בקרקע ומערער על חבירו. ואומר לו מה אתה עושה בתוך שלי. ואומר לו המחזיק שלא אמר לי שום אדם מעולם שום דבר. ומיהו לא אצא עבורך עד שתברר בעדים שהיה שלך. מי מצי לסלוקי מן הקרקע או לא. וכתב רשב"ט דטענה נכונה היא. מהא דאמר לעיל גבי ארבא אי תפס לא מפקינן. ומראיות אחרות. דכל ממון שבא לידי אדם. ואית בה ספיקא אינו רשאי שיוציא מידו. עד שיתברר בעדים ברורים עכ"ל. הרי שכתב ואינו רשאי. והיינו מדין השבת אבידה דכתיב עד דרוש אחיך עד שתדרשנו אם הוא וכו'

י) וכל הדברים הנ"ל הן לשיטת הר"ן. דע"א מהני באבידה. אבל יש חולקין בזה. והוא בריטב"א פ' כל הגט (כ"ז) בשם רבו (והוא הרא"ה) דהא דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעות עינא הוא דוקא באומר שלי הוא. אבל במעיד על של אחרים הא ודאי עדות הוא. כיון שמעיד לאחרים ובעדות לא מהימן לן צורבא מרבנן טפי מע"ה עכ"ל ומבואר דעתו דע"א אינו נאמן באבידה. ומ"מ מהני סימנין. ומוכח דסומכין על הסימנין אפילו במקום דבעינן שני עדים. וכן מוכח פ' האשה שלום. גבי ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה דמדה לא הוי סימן משום דמיתרמי הכי. הא בלאו טעמא דמיתרמי היו מועילין סימנין לאפוקי ממונא מהמוחזק ומזה קשה למ"ש תוס' בפשיטות דאין מוציאין ממון ע"י סימנים ועיין בקצה"ח (סי' רנ"ט)

פ' האשה שלום תניא אמרו לו לר' יהודה לדבריך פיקחת תנשא. שוטה לא תנשא אלא אחת זו ואחת זו תנשא. וז"ל הרז"ה (בעל המאור) בספר הצבא. מדה שנית דבר אמור בשני מקומות בלשון אחד. וענין שניהם חלוקין ורחוקין זה מזה. וכו' וביבמות פרק האשה. א"כ פיקחת תנשא. שוטה לא תנשא. ובפ' חרש אמרינן שוטה ושוטה לא תקינו להו רבנן נישואין. ולא קשיא אהדדי. התם בשוטה גמורה שאינה יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה. הכא בשוטה שאינה בקיאה בדרך ארץ שלא באה בוכה ובגדיה קרועים עכ"ל. אבל בשיטה מקובצת פ"ג דכתובות (כ"ב ע"ב) ז"ל. צ"ע שוטה שאמרה מת בעלי אם נאמנת להתירה להנשא. ונראה לפי סוגית הגמ' פ' האשה שלום שנאמנת. ודין זה צריך ביאור גדול לשון פירוש רבינו מאיר הלוי פ' האשה ושמעינן מינה דאפילו שוטה נמי כי אתיא ואמרה מת בעלי נאמנת. ודוקא שיודעת בטיב נישואין ואלמנות. אבל שוטה שאינה יודעת בטיב אלמנות ונישואין לא מהימנא. והרב רב שמואל בר דוד כתב. כי אמרי רבנן דשוטה מהימנא ותינשא על פיה הני מילי בשוטה מעיקרא דכקידושין כך גירושין. כלומר ככניסתה כך יציאתה עכ"כ הרב ר' מאיר ב"ר שמעון המעילי ז"ל. ומבואר דעת הרמ"ה דאיירי בשוטה ממש. ותיקשי קושית הרז"ה דמאי קאמר שוטה תינשא הא לא תקינו לה רבנן נישואין כלל. וצריך לפרש תינשא כשתתפקח ע"י עדותה שהעידה בשעה שהיתה שוטה אבל הפירוש האחרון דאיירי בשוטה דמעיקרא. תמוה דא"כ לא היו לה קידושין מעולם. ומאי פריך לר' יהודה שוטה לא תינשא. ולמה לא תינשא כיון שלא נתקדשה מעולם אפילו מדרבנן וצ"ע: סימן ע"ח

א) דף קי"ח תוד"ה וחוששין וכו' אפי' נתנה אמתלא לדברי'. ופי' בש"ש (ש"ו פ"ט.) דאם נאמנותה בתורת עדות לא מהני אמתלא לחזור ולהגיד ורק בחתיכה דאיסורא מהני אמתלא. והוא חידוש גדול. דלכאורה הא דאינו חוזר ומגיד לא שייך אלא היכא שנאמן בתורת עדות ובעדות אשה דכל הפסולין נאמנין אין זה בתורת עדות דהא בפסולין הלך אחר רוב דעות. ובעדות כשירה לא מהני רוב דיעות דתרי כמאה. ועוד דקרבן שבועת העדות אינו נוהג בעדות אשה אלא בכשרין ולא בפסולין. וברש"י (פ"ח) כתב דלגבי עדים פסולים מהני ברי לי ולא לגבי עדות כשרה עיי"ש. ובשו"ת הר"ן (סי' מ"ז) הביא מתוספתא דגבי ע"א באיסורין שייך ג"כ הך דאינו חוזר ומגיד אלא שחלק שם דדוקא היכא שהגדתו הראשונה היתה בבי"ד אבל אם הגיד חוץ לבי"ד אף דא"צ בי"ד לנאמנתו מ"מ חוזר ומגיד. ולכאורה טעם החילוק הוא דבהגיד בבי"ד הגדה כשירה יש לה כח עדות ואי אתי עד אחר עדותן מצטרפת להיות עדות שלימה אבל שלא בבי"ד דהויא הגדה פסולה אף דבאיסורין מהניא כה"ג מ"מ ליכא בזה משום חוזר ומגיד. ולפי"ז אם פסול העיד באיסורין אפי' בבי"ד לא שייך בי' הא דאינו חוזר ומגיד. ובריטב"א פ"ב דכתובות (י"ח) הביא בשם י"מ דהא דאינו חוזר ומגיד ילפינן מדכתיב אם לא יגיד עיי"ש. והך קרא בשבועת העדות כתיב דאינה נוהגת בפסולים אפי' במקום שנאמן אבל הביא שם עוד פירוש מדסמכה תורה על עדותן לעשות מעשה כדבריהן ואם יכולין לחזור האיך יקום דבר עיי"ש וטעם זה שייך גם בפסולין היכא שנאמנין אלא דא"כ גם בחתיכה דאיסורא איך נאמנת וסומכין עלי' דהא יכולה לחזור ע"י אמתלא (עיין ש"ו פ"י) אבל הר"ן כתב שם הטעם בהא דחוץ לבי"ד יכול לחזור משום שאין אדם מדקדק בדברי' במה שמדבר חוץ לבי"ד. ולכאורה א"כ אין ראוי לסמוך על עדותו חוץ לבי"ד. אפי' לא חזר בו. ול"ל דאין לחוש לזה אלא א"כ אמר בפירו' שלא דקדק בדבריו