קובץ הערות קפא

[עכ"פ משמע מהר"ן דאי לאו ה"ט לא הי' יכול לחזור מהגדתו חוץ לבי"ד אף שאין עלי' תורת עדות וא"כ עד פסול שהעיד בבי"ד אינו חוזר ומגיד]

ובשמעתתא שם פי"ד העלה מדברי הר"ן דאפי' אם העיד חוץ לבי"ד מ"מ אם אח"כ עשו מעשה ע"פ עדותו הוי כנתקבלה עדותו בבי"ד ושוב אינו יכול לחזור בו. וק' כיון דהטעם הוא מפני שאין אדם מדקדק במה שאומר חוץ לבי"ד מה בכך שאח"כ נעשה מעשה על פיו דבשלמא אם נפרש טעם החילוק משום דחוץ לבי"ד אין לה תורת עדות אבל כיון שעשו בי"ד מעשה על פיו כבר נתקבלה עדותו בבי"ד ויש לה כח עדות

ב) ובעיקר הדבר שחידש הר"ן דגם בע"א באיסורין שייך הא דאינו חוזר ומגיד צריך ביאור דלכאו' הא דאינו חוזר ומגיד גזה"כ דהגדה שני' פסולה וא"כ באיסורין דכל הפסולין נאמנין בין פסולי הגוף ובין פסולי הגד' מה בכך דהיא הגדה פסולה וי"ל דהא דאינו חוזר ומגיד אינו משום גריעותא של הגדה השני' אלא שהוא כחה של הגדה הראשונה שא"א לה להתבטל מפני חזרתו. ונ"מ משני הפירושים היכא דיש לו מיגו בשעה שחוזר ומגיד דאי נימא דהגדה השני' היא פסולה מ"מ נאמן מטעם מיגו אבל אם נפרש דא"א להכחיש הגדתו הראשונה גם מיגו אינו מועיל נגד הגדת עדות ותתיישב בזה קו' הגרעק"א בחי' כתובות (י"ח)

ג) ובר"פ הכונס מבואר דגבי ע"א לענין חיוב שבועה ליכא קרא דאם לא יגיד ומ"מ פשוט דגם ע"א אינו חוזר ומגיד ומזה נראה כדברי הריטב"א דהא דאינו חוזר ומגיד לאו מקרא דואם לא יגיד ילפינן לה אלא מדחזינן שסמכה תורה על עדותו. וא"כ. גם בפסולי עדות אפשר כן וכן כתב בחוות דעת סי' קפ"ה דגם בע"א באיסורין אינו חוזר ומגיד כמו בע"א לענין שבועה. אלא שמשבועה אין ראי' דהתם בעינן כל דיני עדות כשירה אבל באיסורין אין כאן תורת עדות. ובעיקר פירושו של הריטב"א דמדסמכה תורה על עדותו מוכח דאינו יכול לחזור בו. והיינו דאל"כ א"א לסמוך על עדותו שמא יחזור בו. וקשה דאכתי ניחוש שמא יבואו עדים אחרים. אע"כ דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן וכל כמה דליכא הכחשה לפנינו אפשר לסמוך על עדותו וא"כ ה"ה דא"צ לחוש שמא יחזור בעצמו ויכחיש דבריו הראשונים דמאי אולמא הכחשה ע"י עצמו מהכחשה ע"י אחרים. ושמא ס"ל להריטב"א דחזרת עצמו עדיפא מהכחשת אחרים דאינה אלא תרי ותרי. והכחשה היא מכאן ולהבא אבל כשחוזר בעצמו עוקר עדותו למפרע בודאי ולא בספק כהכחשה ואף דאפשר שתתבטל העדות בודאי ע"י הזמה ומ"מ לא חיישינן שמא יוזמו אפשר כיון דהזמה חידוש הוא כל כמה דלא הוזמו לא חיישינן לה

ד) ולפי פירושו של הש"ש בדברי תוס' מוכח דבחתיכה דאיסורא ליכא הך דינא דאינו חוזר ומגיד, ומשו"ה מהניא אמתלא וצריך ביאור דא"כ למה לא תוכל לחזור גם בלא אמתלא. והנה אי לאו דינא דאינו חוזר ומגיד הי' נראה לכאורה דכשחוזר בו הויא הכחשה של שתי הגדות הסותרות. [עיין בהפלאה כתובות י"ח] ולפי"ז אם הי' עד כשר בשעת הגדה ראשונה ובשעת חזרה הי' פסול פשיטא דלא מהניא חזרתו דפסול אינו יכול להכחיש לעד כשר וא"כ בהודאת בע"ד או חתיכה דאיסורא דאין לו כח נאמנות אלא לחובתו ולא לזכותו ממילא לא תוכל לחזור מהודאתה דאדם קרוב אצל עצמו דהא להעיד לזכותה אין לה כח נאמנות כלל וכ"ז כשמכחשת הגדתה הראשונה אבל כשנותנת אמתלא לדברי' הרי אומרת שמעולם לא הודתה שההודאה הראשונה היתה באונס מפני בנ"א שאינן מהוגנין שקפצו עלי'. ואי דאכתי תיקשי שמא האמתלא היא שקר דהא לזכותה אין לה שום נאמנות. י"ל כיון שהיא אומרת ברי לי שלא הודיתי מעולם ואין מי שיכחישנה בזה יש לסמוך עלי' כמו בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ואומרת ברי לי דלא תצא אבל קשה דהתם דוקא בניסת לאחד מעדי' ולא לאחר דאחר אסור לו לסמוך על ברי שלה. וכזה קשה בדברי רש"י ר"פ האשה רבא פ"ח ד"ה ועשו שתי נשים. אין פסולי עדות נאמנין על אדם כשר אפי' הן אלף שכל אדם נאמן באיסורין בדבר הברור לו. אלא א"כ יש עדות כשירה בדבר הלכך כמאן דליתנייהו דמי ומחזקת א"א יצתה עפ"י העד הראשון עכ"ל והיינו דמטעם עדות אין העד הראשון נאמן דפסולין רבים מכחישין אותו והלך אחר רוב דעות. אלא שמותרת מפני שאומרת ברי לי. וק' דמאי מהני ברי שלה הא אינה ניסת לאחד ממדי'. וי"ל דהא דבעינן ניסת לאחד מעדי' הוא במקום שהיא בחזקת א"א אבל הכא פירש"י שיצתה מחזקתה ע"י העד הראשון ובמקום דליכא חזקת איסור מהני ברי שלה ולא בעי שתהא ניסת לאחד מעדי'. וכן נראה מהא דר"ג אלים לי' ברי ומותרת לינשא לכהן והכהן סומך על ברי שלה אף שהוא אינו יודע וצ"ל הטעם משום דליכא חזקת איסור. וה"נ בנותנת אמתלא לדברי' כיון שאומרת ברי לי שלא הודיתי מעולם וליכא חזק"א מותר לסמוך עלי' ועל חתיכה דאיסורא בלא"ה ל"ק דעל אחר לא היתה נאמנת מעולם כ"א על עצמה. ועל עצמה מהני ברי לי

ה) ובש"ש שם הביא בשם חכמי פרובינציא דבאב דנאמן לומר קדשתי בתי אינו יכול לחזור אפי' ע"י אמתלא ולדבריהם ה"ה בנאמנות דיכיר לא מהניא אמתלא לחזור בו. והקשה עליהם מהא דהי' עובר על בית המכס ואמר בני הוא ואח"כ אמר עבדי הוא דנאמן. ולפמש"כ הר"ן בשו"ת (סי' מ"ז) דאפי' היכא דא"צ הגדה בבי"ד מ"מ יכול לחזור בי' אם הגיד חוץ לבי"ד ל"ק דבבית המכס היתה הגדתו חוץ לבי"ד אלא דאיפכא קשיא למה לא יוכל לחזור גם בלא אמתלא אלא דמלשון הר"ן שם משמע דדוקא אם חוזר ומגיד בבי"ד נאמן אם הגדתו הראשונה היתה חוץ לבי"ד. אבל אם גם ההגדה השני' היתה חוץ לבי"ד אינו יכול לחזור בלא אמתלא. וז"ל הרמב"ן במלחמות (פ"ג דקידושין) שלא מצינו בתלמוד נאמן ויכול לחזור בו אלא כל שנאמן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל וק' דע"א באיסורין נאמן חוץ לבי"ד ויכול לחזור בו בלא אמתלא

ו) ומ"ש הר"ן בע"א באיסורין אם הגיד חוץ לבי"ד חוזר ומגיד בבי"ד. ומשמע דחוץ לבי"ד אינו חוזר ומגיד. אפש"ל דכונתו דאינו חוזר לבטל דבריו הראשונים לגמרי. אבל מ"מ הוי כעד נגד עד. ותלוי אי אמרינן באיסורין כל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים. אבל בבי"ד חוזר ומבטל הגדתו הראשונה. משום דהגדתו הראשונה חוץ לבי"ד אין עלי' תורת עדות והגדה האחרונה הוא עדות כשירה ואפשר דה"ה אם ע"א כשר מכחיש באיסורין לע"א פסול. הכשר נאמן יותר כמש"כ הרמב"ם בעד מיתה (פי"ב מהל' גירושין הכ"א) אלא שבמ"מ שם הביא מחלוקת בזה ושמא דוקא בעד מיתה דאמרינן כל מקום וכו' ה"ה כשנים אבל באיסורין להסוברין דלא אמרינן ה"ה כשנים י"ל דהכשר נאמן להכחיש הפסול

ובאומר חוץ לבי"ד זה בני וחזר ואמר עבדי דאינו נאמן בלא אמתלא ומשמע דאינו נאמן כלל בהגדה אחרונה ולא אמרינן הוי ספק ששתי הגדות מכחישות זה את זה. הטעם כמו שאמר הרשב"ם פ' יש נוחלין גבי דלמא בוכרא דאימא. דבמקום ספק ליכא דינא דיכיר כלל דאכתי מספקא לן עיין שם. ואם כן