קובץ הערות קעט

להשליח. ובזה אמרינן דהיכא דאיהו לא מצי עביד וכו' אבל היכא דהשליח יכול לעשות בעצמו. אלא דצורך השליחות הוא שיהא המעשה נחשב על המשלח. בזה ליתא להך כללא. דכל מילתא דאיהו לא מצי וכו'. וזהו כונת תוס'. דאי אמרינן שלוחי דידן דוקא ולא שלוחי דרחמנא כלל. אז השליחות צריכה להכשר העבודה דאם יקריב הכהן בלא שליחות הבעלים הקרבן פסול כמבואר בדבריהם שם. ומשו"ה פריך מי איכא מידי וכו'. אבל אי נימא שלוחי דידן נמי. אז אין צריך לשליחותא דידן לענין הכשר הקרבן. ולזה סגי בשליחותא דרחמנא. אלא דצריך לשליחותא דידן. שתהא המעשה נחשבת על המשלח כמו בדבר עבירה. ובזה לא איכפת לן במאי דאיהו לא מצי עביד

יח) ובמנחת חינוך מצוה תרי"ג כתב דכיון דנשים פסולות לכתיבת ס"ת לא מצי משוי שליח לכתוב ס"ת. ולפי המבואר מדברי תוס' אינו כן. דהא להכשר הס"ת אין צורך לשליחות אלא לענין שתהא המצוה נחשבת על המשלח. ובזה ליתא להך כללא דמי איכא מידי וראיה לזה ממ"ש תוס' פ' אין מעמידין (כ"ז) דלמ"ד אשה פסולה למול ל"ל קרא דאותו ולא אותה דאשה אינה חייבת למול את בנה. ותירצו דהו"א דחייבת לבקש איש למוהלו והיינו מטעם שליחות. אף דאיהי לא מציא וכו'. ומ"מ מהני שליחותה. וה"נ במצות כתיבת ס"ת אף דאינה יכולה לכתוב בעצמה מ"מ אפשר דחייבת במצוה זו היינו למנות שליח לכתיבה. אלא די"ל בכונת תוס' לפי מ"ש בשו"ת הר"ח אור זרוע וז"ל ולענין מילה נראה דאין חייב למול את בנו בידים אלא לעסוק שיהיה נימול וכו'. עיקר מצותן אינה העשיה אלא שהמילה תהא חתומה בבשרו עכ"ל. ולפי"ז נראה דאין צורך כלל במילה לשליחות. ואפשר דיכולין למול גם ע"י עכו"ם. למ"ד מילת עכו"ם כשרה. וכן הוא בתוס' רפ"ק דשבועות. דאפשר לקיים מצות גילוח מצורע ע"י עכו"ם. וכן מצות ובערת הרע. כמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' שנ"ז) דאין צורך בכה"ג לדיני שליחות. וי"ל דה"ה לענין מצות כתיבת ס"ת. אין צורך לדיני שליחות. אלא די"ל דכיון דקיי"ל דאע"ג שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו. אפשר דמעשה הכתיבה היא גוף המצוה ואינה דומה למילה. וא"כ בעינן שליחות וצריך תלמוד: סימן ע"ז

א) בשו"ת הגרעק"א (סי' ק"ז) הביא קושית הנוב"י דמ"ט סמכינן אסימנים באיסור א"א ולא קטלינן ע"י סימנים ועיין בתוס' חולין (צ"ו) ד"ה פלניא שכתבו בפשיטות אי אתי סהדי ואמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן ולדבריהם נראה דה"ה אי אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קידש או גירש או שאומרים פלונית דהאי סימנא והאי סימנא נתקדשה או נתגרשה אין עדותן מועלת לאסור או להתיר. ולפי"ז ודאי קשה מ"ש פלניא דהאי סימנא מית ומ"ש פלניא דהאי סימנא גירש או קידש ואי נימא דבקידש או גירש מהני סימנים ודוקא בדיני נפשות לא מהני סימנים א"כ מנ"ל לתוס' בפשיטות דפלניא דהאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן אלא ע"כ דפשיטא להו לתוס' דלאו דוקא דיני נפשות דה"ה דיני ממונות וא"כ אף אנן נימא דה"ה דבר שבערוה דילפינן מממון ותיקשי דמ"ש במיתת הבעל דהוא ג"כ דבר שבערוה דמהני סימנים

ב) ובפ' אלו מציאות איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי דרבנן לא מהדרינן ע"כ וקשה דאפילו נימא דסימנין דאורייתא גבי השבת אבידה דכתיב קרא מנלן למילף מאבידה לגט אשה דהא באבידה מהני גם עד אחד כמ"ש הר"ן פג"ה דילמא דוקא באבידה דלא בעינן עדות כשירה מהני סימנין אבל בדבר שבערוה דבעינן שני עדים לא מהני סימנין ואין למדין חמור מקל להקל עליו

ג) ונראה דקושטא דמילתא כן הוא דלא מהני סימנין רק היכא דמהני עד אחד אבל במקום דצריך שני עדים כשרים לא מהני סימנין כלל דקרא דסימנין כתיב גבי השבת אבידה וע"כ היה פשוט להו לתוס' דבהוצאת ממון מיד המוחזק דבעינן לזה דיני עדות לא מהני סימנין והא דמהדרינן גט אשה בסימנין הטעם הוא דהתם ג"כ מועיל עד אחד וראיה ברורה לזה מעובדא דרבה בב"ח דמהדרינן גיטא לצורבא מרבנן בטביעות עינא ובמקום דבעינן שני עדים כשרים לא מהני כלל צורבא מרבנן דאפילו משה ואהרן לא מהימני אלא ע"כ דלא בעינן לזה כלל דיני עדות רק דבע"ה איכא חשש משקר ובצורבא מרבנן דלא משני במילייהו ליכא חשש משקר וע"כ מפלגינן גם בהשבת אבידה בין צורבא מרבנן לע"ה דבהשבת אבידה כיון דאין מוציאין ממון מיד בעלים אין צריך לזה דיני עדות ורק בע"ה האומר שלי הוא חוששין לו למשקר ומזה ראיה ברורה לדברי הר"ן דעד אחד נאמן באבידה מהא דמהני צורבא מרבנן

ד) אלא דאכתי טעמא בעי דלמה יועיל עד אחד בגט אשה דהא הוי דבר שבערוה וצריך שנים ואין לומר דדוקא אם דנין על האשה אם נתגרשה או לא הוי דבר שבערוה אבל כשאנו דנין על הגט אם הוא כשר לגרש בו אינו דשב"ע הא ליתא דמבואר בריש גיטין דעד אחד אינו נאמן לומר על הגט שנכתב לשמה משום דאין דשב"ע פחות משנים

ה) ונראה לפי מ"ש הר"ן בהאומר גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן ליתן גט וכתב הר"ן שם הטעם דאינו מוציאה מחזקתה ודבריו צריכין ביאור דמ"ש משליח הולכה דצריך שני עדי' ואינו נאמן לומר שליח אני שיוכל לגרש' כמבואר בירושלמי הובא ברא"ש ר"פ השולח ומ"ש הכא דנאמן ליתן גט וצ"ל הטעם דהכא כיון שידוע לנו שאחד קידשה בודאי ואינו ידוע איזהו נאמן עד אחד לברר מי הוא וה"נ בשליח אם ידוע לנו שהבעל עשה שליח לגרש אלא שאינו ידוע מי הוא השליח ובא אחד ואמר אני הוא נאמן בלא עדים אבל אם אינו ידוע כלל שעשה הבעל שליח צריך עדים לומר שליח אני ה"נ בגט אין עד אחד נאמן לומר שכתב הבעל גט לשמה אם אין אנו יודעין כלל שנכתב גט כשר אבל בעובדא דרבה בב"ח היה ידוע לנו בבירור שהבעל כתב גט כשר רק שאינו ידוע אם זהו הגט הכשר או לא נאמן עד אחד לברר שזהו הגט הכשר וכיון דבכה"ג עד אחד נאמן ע"כ מהני סימנין

ו) והא דמהני סימנין במיתת הבעל אף דהוא ודאי דשב"ע היינו לאחר שתיקנו חכמים דע"א וכל הפסולין נאמנין ואקילו בה משום עיגונא שלא יהא כדשב"ע אלא כשאר איסורין ע"כ מהני גם סימנין למ"ד סימנין דאורייתא כמו דמהני בשאר איסורין אבל למ"ד סימנין דרבנן דלדידיה לא מהני סימנין כלל אף באיסורין ע"כ לא מהני גם בעדות אשה דלא גרע משאר איסורין

ז) ובתוס' חולין (צ"ו) כתבו דכשניסת עפ"י ע"א או סימנין וזינתה אח"כ אין ממיתין אותה עיי"ש ורבותינו האחרונים הוכיחו מזה מה שהתוס' חולקין על דברי הרמב"ם בע"א אומר חתיכת חלב היא זו ואכלה אח"כ לוקה והנה מע"א ודאי אין שום סתירה לדברי הרמב"ם דע"א בעדות אשה אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא אינו נאמן כלל אף להתירה לינשא ודברי הרמב"ם הם