קובץ הערות קעח

גיטא גופיה מי קא בטיל. ועיי"ש בתוס' שתי גירסאות בזה אם ביטלו בפירוש לחד גירסא מודה ר"נ דבטל ואינו חוזר ומגרש בו. ולאידך גירסא אינו יכול לבטלו. ובטעמא דהך גירסא כתבו שם בתוס' משום דהוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה. ולפי טעם זה כתבו בתוס' ס"פ המגרש (פ"ח) דדוקא כשנגמר הגט אינו יכול לבטלו. אבל כשלא נכתב כולו מודה ר"נ דיכול לבטלו. אמנם בר"פ האומר כתבו הטעם דה"ה כמעות שאינן מתבטלות. וביאור הדבר דלא שייך ביטול אלא היכא שחלות הדין נפעל ע"י האדם. אבל היכא שהדין חל מאליו ע"י המעשה לא שייך ביטול כלל. ובשוחט בהמה לא יוכל לבטל היתר שחיטתו אפילו אי הו"א אתי דיבור ומבטל מעשה. וס"ל לתוס' דכתיבת גט לשמה דומה לשחיטה. דהכשר הגט חל מאליו ע"י כתיבה כהלכה. ולפי"ז אפילו אם לא נכתב אלא חצי הגט ג"כ לא שייך לבטלו. אבל לפי מ"ש בר"פ השולח הטעם דאינו יכול לבטל הגט משנגמר. משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. מוכח דס"ל דהכשר הגט אינו חל מאליו. אלא ע"י כח האדם. ולפי"ז יכול להטיל תנאי. ואפשר גם לקבוע זמן להכשר הגט כמו בגוף הגירושין

יב) ולהגירסא האחרת דיכול לבטל את הגט לאחר שנגמר. והיא דעת הרמב"ם. צ"ל ע"כ. דהכשר הגט אינו חל מאליו. וגם לא הוי מעשה אלא דיבור. ואתי דיבור ומבטל דיבור. וכמו שיכול לבטל שליחותו של השליח אף שכבר חלה השליחות מ"מ לא הוי מעשה אלא דיבור. ומשום דהשליחות אינה גמר מעשה בפני עצמו אלא הכנה להגירושין שיוכל לגרש אשת חבירו כן ה"ה בהכשר הגט אינו גמר מעשה בפ"ע. אלא שיוכל לגרש בו. אלא דאכתי צריך ביאור. דנהי דאתי דיבור ומבטל דיבור. מ"מ לא נעקר הדיבור הראשון למפרע אלא מכאן ולהבא. וכדמוכח ממ"ש בשו"ת הרשב"א (חלק רביעי סי' פ"ד) בשולח גט לאשתו וביטל את שליחותו ואח"כ נמלך לבטל את ביטולו ושיהיה שליח לגרש כמו שהיה. והשיב הרשב"א דבכה"ג לא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור עיי"ש. דבדיבור של ביטול מעשה. דליתי דיבור של קיום ומבטל דיבור של ביטול. זה לא שמענו בשום מקום. ואם נאמר שהדיבור הראשון נעקר למפרע. אין טעם כלל לחלק בזה אבל אי נימא דהביטול אינו אלא מכאן ולהבא. דברי הרשב"א מבוארין היטב. דבשלמא כשעשה שליח ומבטלו אח"כ שפיר מועיל ביטולו. דאף דעד עכשיו היה שלוחו מ"מ מכאן ולהבא נתבטלה שליחותו. אבל אם יבטל את ביטולו. מה מועיל שיתבטל הביטול מכאן ולהבא. מ"מ כיון שכבר נתבטלה שליחותו מהיכן יחזור ויעשה שליח בלא מינוי חדש

יג) ולפי"ז תיקשי בכותב גט לשמה ומבטלו נהי נמי דהכשר הגט לא הוי אלא דיבור. אבל מ"מ כיון שהדיבור הראשון לא נעקר למפרע. וא"כ נכתב לשמה כהלכתו מאיזה טעם יופסל מכאן ולהבא. וי"ל דהא דצריך כתיבה לשמה. הכונה שיהא הגט מיוחד לשם גירושי אשה זאת משעת כתיבה עד שעת גירושין. אלא דבעינן שיעשה היחוד הזה בשעת כתיבה דוקא ולאחר שנכתב לא יועיל היחוד לשם גירושין דאין הקדש לגט. ובמה שכותב לשמה נעשה הגט מיוחד לגירושי אשה זאת עד שעת גירושין. ואם יתבטל היחוד לשם גירושין מכאן ולהבא פסול לגרש בו. אף דלא נעקר היחוד למפרע. דהיחוד שנעשה ע"י הכתיבה לשמה צריך שיהא קיים עד שעת הגירושין

יד) עכ"פ מדברי תוס' ר"פ האומר מוכח דהכשר הגט חל מאליו כמו שנתבאר למעלה לענין חליצה. דאין היבם המתיר ומה"ט לא מהני שליחות בחליצה דאינו יכול למסור להשליח כח להתיר. כיון דגם היבם בעצמו אין לו הכח הזה. וה"ה בגט לשיטה זאת. וזהו כונת תוס' ישנים דאי נימא דוכתב אבעל קאי, לא תועיל שליחות בכתיבת גט כמו בחליצה. א"כ מי שידיו קטועות א"א לו לגרש אשתו. וע"כ מוכח דוכתב לא אבעל קאי אלא אסופר. אבל בנתינה אפילו מי שידיו קטועות יוכל לעשות שליח לגרש ולמסור כחו להשליח. דחלות הגירושין הוא מכח הבעל. וכן מבואר לשיטה זו הטעם. אהא דקטן כשר לכתוב גט כשגדול עומד על גביו אף דבכל מקום אין מעשה קטן כלום אפילו גדול עומד על גביו. דהיינו דוקא היכא דחלות הדין הוא ע"י כח האדם. בזה אין כח למעשה קטן לפעול חלות דינים. אבל בכתיבת גט לשמה דההכשר חל מאליו. אם נכתב לשמה מהני גדול עומד על גביו ומלמדו לכוין לשמה. והרמב"ם דסובר דההכשר הוא ע"י האדם הכותב סובר ג"כ דלא מהני גדול עומד על גביו. אלא בטופס ולא בתורף. ותוס' דס"ל דמהני גדול עומד ע"ג בכתיבת גט. אפשר דאזלי לשיטתם. בר"פ האומר דההכשר הוא ע"י מעשה בעצמה ולא מכח האדם

טו) ונראה דמחלוקת זו בגט. שייכא ג"כ בשאר דברים הצריכין לשמה. כגון בכתיבת סת"מ. דבתוס' ריש השולח מבואר דהא דאינו יכול לבטל ספר תורה לאחר הכתיבה. הוא משום דהוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה. ולפי"ז יכול להטיל תנאי בכתיבת ס"ת שאם יתקיים התנאי תהא הס"ת כשירה ואם לאו תהא פסולה. וכן אפשר להתנות בשעת הכתיבה שלא תהא כשירה אלא לאחר ל' יום. כמו שיוכל לאמר ה"ז הקדש לאחר ל' יום. וכדעת זו נראה מדברי הראב"ד. הובא ברשב"א רפ"ב דנדרים. דקדושת האותיות שבס"ת הויא דבר הנדור ויוכל להתפיס בהן קונמות. אבל לשיטה אחרת דהא דאינו יכול לבטל גט דהוי כמו מעות. אין צריך לטעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אפשר דה"ה בס"ת א"צ לטעמא דלא אתי וכו'. אלא כיון שהוכשרה הס"ת מאליה לא שייך ביטול כלל. ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דס"ת שאני מגט. דצריך לקדש את האותיות. וא"כ צריך להטעם דלא אתי דיבור וכו' (ומצינו בפ' הקומץ ל"ד. ולמ"ד הזמנה מילתא דאתני עלייהו מעיקרא. אלא דהתם הטעם משום דכה"ג אינה הזמנה)

טז) ומ"ש למעלה לדעת הרמב"ם. דהא דלא מהני תנאי בחליצה הטעם הוא משום דההיתר חל מעצמו ולא מכח האדם. ולפי"ז לאו כללא הוא לכל דבר שא"א לעשותו ע"י שליח שלא יועיל בו תנאי. אמנם מדברי תוס' פ"ק דנזיר. והרמב"ן פ' יש נוחלין. שהקשו דלא יועיל תנאי בנזירות משום דליתא בשליחות. מוכח שהם מפרשים הטעם כלשון הגמ'. דהוא משום דבעינן דומיא דתנאי ב"ג וב"ר. הא בלאו ה"ט היה מועיל תנאי בחליצה וא"כ מוכח להדיא דהיתר החליצה הוא מכח האדם ולא ממילא וא"כ יועיל שיור בחליצה. וגם לא נתברר הטעם אמאי לא מהני שליחות בחליצה. והרא"ש כתב בפ' מצות חליצה משום דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו. והדברים סתומין והא דלא מצינו תנאי בשחיטת קדשים. אף דאיתא בשליחות. י"ל כנ"ל דהתם ההיתר הוא ממילא ע"י המעשה ואינה דומה לחליצה בזה אלא דצריך טעם למה דהא בשניהם צריך כונה להתיר כמ"ש תוס' פ"ב דחולין (ל"א) וצ"ע

יז) ובפ"ק דקידושין איבעיא להו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן. ופשטוה מהא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד וכו'. והקשו בתוס' דבנדרים לא איפשיטא הבעיא ואמאי לא פשטוה מהא דמי איכא מידי וכו'. ובפ"ק דיומא (י"ט) תירצו. דלעולם פשיטא להו דהוי שלוחי דרחמנא אלא דמיבעי להו דילמא הוי נמי קצת שלוחי דידן עיי"ש. וצריך ביאור דמ"מ תיקשי מי איכא מידי וכו' גם בקצת השליחות וי"ל לפי המבואר למעלה (אות ו') דיש שני מיני שליחות עיי"ש היכא דבלא השליחות לא מהני המעשה וצריך שהמשלח ימסור כחו