קובץ הערות קעז

ג"כ דשב"ע. אין צריך עדים לקיום הדבר. אלא גם אם זינתה בלא עדים נאסרת. משום דהאיסור חל ממילא בעל כרחה. כמ"ש תוס' קידושין (ס"ו). (ומזה צ"ע דעת הסוברין דיבום צריך עדים לקיום הדבר)

ה) ולפי"ז יש להסתפק בחליצה. אם האדם הוא המתיר כמו בגירושין. או שהמעשה בעצמה מתרת. אם נעשית בכוונת שניהם כדינה. ויש להביא ראיה מפורשת לספק זה. מהא דאיתא פ' המדיר. דטעמא דלא מהני תנאי בחליצה. הוא משום דלא דמי לתנאי ב"ג וב"ר דליתא בשליחות. הא אי לאו האי טעמא היה מועיל תנאי בחליצה. ומוכח להדיא שהאדם הוא המתיר בחליצה. דאל"כ לא שייך תנאי כלל בחליצה כמו דלא שייך בשחיטה. אבל קשה. דע"כ צ"ל דטעמא דאמרינן דבחליצה האדם הוא המתיר. הוא משום דבעינן כונת שניהם להתיר. א"כ בשחיטת קדשים דצריך ג"כ כונה להתיר ג"כ השוחט הוא המתיר. א"כ יועיל תנאי בשחיטת קדשים. דהתם ליכא טעמא דחליצה דהא איתא בשליחות ויוכל לשחוט את הקרבן ע"מ שירדו גשמים. וזה חידוש גדול שלא שמענו. ועוד דיועיל שיור בחליצה ובשחיטת קדשים לומר חוץ מפלוני. דשיור לא ילפינן מב"ג וב"ר. והוא דבר זר מאד

ו) והנה בהא דלא מהני שליחות בחליצה לא נתפרש בגמ' הטעם. ואין לומר משום דהוי מידי דממילא. דבעינן מעל רגלו ורגל שלוחו אינו רגלו. דזה אינו דהא גם בגט כתיב ונתן בידה ויד שלוחה אינה ידה. אלא צ"ל דלא בעינן אלא יד של מי שעושה הגירושין. וכיון דהוא שליח האשה לעשות הגירושין. סגי בידו ולא צריך ידה אלא בשעה שהיא עצמה עושה הגירושין ה"נ בהא דכתיב רגלו היינו רגל של החולץ. וכשהשליח חולץ סגי ברגלו. ועוד דתועיל שליחות להיבמה. דזה אינו מידי דממילא כלל

ז) ונראה דיש שני מיני שליחות. א) היכא דבלא השליחות אין המעשה כלום. כמו בשליח לגרש. דאין אדם מגרש אשת חבירו. או בשליח למכור דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו בלא שליחות. ב) היכא דלגוף המעשה א"צ שליחות. כגון בשליחות לדבר עבירה. דהשליחות היא לענין שתהא המעשה נחשבת על המשלח. ובאופן הראשון דבלא שליחות לא חלה המעשה כלל. דדוקא הבעלים יש להן הכח לפעול חלות הדין ולא אחר. אלא דכשהוא עושה שליח הוא מוסר כחו להשליח. וזה אינו שייך אלא היכא שהאדם הוא הפועל את חלות הדין. אבל היכא שהדין חל מאליו ע"י המעשה. לא שייך לומר שימסור כחו להשליח. דגם הוא בעצמו אין לו כח להתיר או לאסור. ולדוגמא בגירושין שהבעל הוא המתיר. יוכל למסור כחו להשליח להתיר. אבל בחליצה, אם נאמר דהמעשה היא המתרת. א"כ אין להיבם כח להתיר ולא יוכל למסור כח ההיתר להשליח. דמילתא דאיהו לא מצי וכו'. והמעשה אינה מתרת אלא אם נעשית ע"י היבם והיבמה. ולזה לא מהני שליחות. לומר שהשליח הוא כיבם. וכמו דכהן לא מצי משוי שליח לזר לעבוד שיהא ככהן. דזה הוי מידי דממילא. ומשו"ה לא מהני שליחות בחליצה. כיון דאין היבם המתיר. ומה"ט גופא לא מהני תנאי בחליצה. דלאו כל כמיניה להטיל תנאי בההיתר הנעשה ממילא ע"י המעשה ולא מכחו. וא"כ גם שיור אינו מועיל מה"ט גופא. ותו ל"ק משחיטת קדשים. דגם שם השחיטה בעצמה מתרת ולא שייך תנאי והא דמהני שליחות בשחיטת קדשים. צ"ל דלהכשר השחיטה לא בעינן שליחות. וגם בלא שליחות השחיטה כשרה וכן משמע בפסחים (ע"א) במשנה תאמר בפסח שאין לו קצבה. עיי"ש בפירש"י (אלא שאין זה ברור. עיין ברשב"א ור"ן [נדרים ל"ו] גבי הא דפריך מכהנים שפיגלו). ואין צריך להשליחות אלא שתהא המעשה נחשבת על המשלח אבל אין השליחות להתיר כמו בשליחות דגירושין. ומשו"ה לא מהני בה תנאי כמו בחליצה. דכיון דההיתר חל מאליו לא שייך להטיל תנאי בחלות ההיתר

ח) וזה נראה שהיא דעת הרמב"ם שלא הביא כלל בדיני תנאים. דבעינן איתא בשליחות. ולפירוש זה ל"ק מה שהקשו בתוס' והרמב"ן למה מועיל תנאי בנזירות הא ליתא בשליחות. דבנזירות האדם הוא עושה חלות הנזירות כמו בהקדש. וע"כ מהני תנאי. אלא דקשה לזה לשון הגמ' פ' המדיר. מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן ליה מתנאי ב"ג וב"ר. ולפירוש זה אינו צריך כלל לטעמא. דלא דמי לתנאי ב"ג וב"ר. ועוד דפריך שם. והרי ביאה דא"א ע"י שליח ומהני בה תנאי. ולפי הנ"ל ליכא קושיא מביאה. דהא גם קידושי ביאה חלין מכח האדם כמו קידושי כסף ושטר. ושמא י"ל, דס"ד דמקשה. דקידושי ביאה אינן דומין לקידושי כסף ושטר. שהרי מצינו דגם קודם מתן תורה שלא היו קניני אישות מ"מ נעשית אשתו ע"י ביאה כמ"ש הרמב"ם ריש הל' אישות וכן עכשיו בבני נח. והיה ס"ד דמקשה דקידושי ביאה אינן בתורת קנין. אלא שממילא נעשית אשתו ע"י שנוהג בה מנהג אישות. ולזה משני בגמ'. דאיתקוש הוויות להדדי והיינו דניתנה תורה ונתחדשה הלכה דגם קידושי ביאה הן בתורת קנין כמו כסף ושטר. וגם הן חלין מכח האדם המקדש ולא ממילא כדס"ד ומשו"ה שייך בהן תנאי. ותתישב בזה קושית הגרעק"א בחידושיו. דמאי משני דאיתקוש הוויות להדדי. מ"מ נילף מהכא דמהני תנאי גם היכא דליתא בשליחות ולפי הנ"ל ל"ק כלל כמובן

ט) ולפי"ז יש ליתן טעם בהא דמהני גדול עומד על גביו בחליצה אף דלא מהני בכל מקום. היינו דהיכא דחלות הדין הוא ע"י כח האדם. אין כח לקטן לפעול בעשייתו. אבל בחליצה שההיתר חל מאליו ע"י המעשה. ורק דצריך כונה מהני גם מעשה קטן בגדול עומד על גביו ומלמדו. ובזה יש לתת טעם לשיטת הרמב"ם. דקטנה שזינתה ברצון נאסרת על בעלה. ובכל התורה אין רצונו של קטן נחשב לרצון כמו בכל הקנינים. ומ"ש. ולפי הנ"ל ההבדל מבואר. דבמקום דבעינן שרצונו של קטן יפעול חלות הדין. אין לו הכח לזה. אבל בזנות דא"א אף דבעינן רצונה היינו למעשה הזנות. אבל לא להאיסור שנאסרת בעל כרחה. בזה אינו תלו בגדלות. אלא אם יש לה דעת בפועל. דאם אנו רואין שיש לה דעת ורצון. נאסרת על בעלה

י) ובתוס' ישנים פ"ק דעירובין (י"ג) וצריך לחלק בין וכתב לונתן. דבנתינה בעינן שליחות. אבל בכתיבה לא בעינן שליחות משום דמסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו. ואפילו ידיו קטועות עכ"ל ודבריהם סתומין. דמה בכך שידיו קטועות מ"מ יכול לעשות שליח לכתיבה. ולא שייך בזה מילתא דאיהו לא מצי עביד וכו' כדאיתא בפ"ק דקידושין. גבי עבד כנעני לר' שמעון בן אלעזר דאף דאין לו יד לקבל שיחרורו. מ"מ יכול לעשות שליח לקבלה עיי"ש. ועוד דא"כ גם בנתינה נאמר כן דסתמא כתיב אפילו ידיו קטועות ואין לו כח לתת בעצמו. והנה יש להסתפק בכותב גט לשמה שהגט מתכשר לגרש בו. אם הכשר הגט חל מאליו ע"י הכתיבה כהלכתה. או שהאדם הוא הפועל הכשר הגט לגרש בו. כמו שהוא פועל חלות הגירושין. ונ"מ אם יכול להטיל תנאי בהכשר הגט. ולומר אם ירדו גשמים היום יהא הגט כשר. ואם לא יתקיים התנאי לא יהא כשר. וכן אם יוכל לקבוע זמן להכשר הגט שיכתוב גט לשמה היום. ויאמר שלא יוכשר הגט לגרש בו רק לאחר ל' יום

יא) ובר"פ השולח רב נחמן אמר חוזר ומגרש בו וכו'.