קובץ הערות קעו

מ"מ כיון דבדמאי אינו אלא מדרבנן א"צ להפרישו בדרבנן. עוד תירצו דכיון דדמאי הוא חשש לדאורייתא הי' צריך להפרישו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו. וביאור מחלוקת שני התירוצים נראה דאיסור דמאי יש לפרש בשני אופנים. א) י"ל דאף דמדאורייתא א"צ לחוש להמיעוט ומותר לסמוך על רוב ע"ה מעשרין מ"מ מדרבנן צריך לחוש להמיעוט שאינן מעשרין ואם הוא באמת אינו מעושר הוא טבל דאורייתא ונמצא דמדרבנן צריך לחוש שמא יש בזה איסור דאורייתא ואם הי' ידוע שהוא טבל דאורייתא הי' צריך מדאורייתא להפריש את הקטן והשתא שאינו ידוע צריך להפרישו דמדרבנן צריך לחוש שמא הוא איסור דאורייתא. ב) יש לפרש דאפי' מדרבנן א"צ לחוש שמא הוא מהמיעוט אלא דחכמים אסרו דמאי מפני שיש מיעוט ע"ה שאינן מעשרין והוא טבל דרבנן כמו עציץ שאינו נקוב וא"כ א"צ להפריש את הקטן כמו בכל איסורין דרבנן. וכן נ"מ לענין סחורה בדברים האסורים אי נימא דאיסור סחורה הוא מדאורייתא אם מותר לסחור בדמאי דאם נפרש דמדרבנן צריך לחוש שמא הוא מהמיעוט וא"כ הוא טבל דאורייתא ואסור לסחור בו. אבל לפי' הב' דא"צ לחוש להמיעוט אלא שחכמים הטילו עליו תורת טבל מדבריהם מותר לסחור בו כמו בשאר איסורין דרבנן

ז) ובפ' הזהב (נ"ג) פריך וניתי מעשר דאית לי' ונצרפינהו. דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ופריך וניתי דמאי דתרווייהו דרבנן. ולפי' הא' ק' דאיך יועיל הפדיון להתיר הדמאי כיון דצריך לחוש שמא הוא מהמיעוט והוא מעשר דאורייתא ואינו מצטרף לדרבנן א"כ לא הועיל לו הפדיון כלום. אבל לפי' הב' א"ש דהוא מעשר מדרבנן ומצטרף להמעורב דהוא ג"כ דרבנן. וכן מוכח בפ' הקומץ רבה (ל"א) פעם אחת נתערב לי טבל בחולין וכו' לך קח מן השוק ועשר עליו קסבר רוב ע"ה מעשרין ופירש"י דכיון דנתערב בטל מדאורייתא ואינו אסור אלא מדרבנן וא"א להפריש מטבל גמור עליו דהוי מן החיוב על הפטור ובלוקח מן השוק הוי מדרבנן אדרבנן. ולפי' הא' איך יתוקן הדמאי דהא אם הוא מהמיעוט שהוא טבל מדאורייתא אין הפרשתו כלום דהמעורב אינו אלא מדרבנן וכיון שצריכין לחוש שמא הוא מהמיעוט א"כ לאחר הפרשה הוא כקודם הפרשה. ולפי' הב' ניחא דתרווייהו טבל דרבנן הן וא"צ לחוש להמיעוט כלל אפי' מדרבנן. והא דמיעוט אין מעשרין הוא טעם למה גזרו חכמים על דמאי אבל גזירתם לא היתה שנחוש להמיעוט אלא שיהא טבל דרבנן אבל ק' מפ"ה דדמאי דאין תורמין מדמאי על דמאי שמא זה מעושר וזה אינו מעושר ומוכח להדיא דצריך לחוש להמיעוט וצ"ע ואולי יש לחלק ולומר דלעולם החיוב הוא משום דצריך לחוש להמיעוט אבל סכ"ס אינו אלא מדרבנן וע"כ לגבי שאר חיובים דרבנן א"ז אלא דרבנן אדרבנן. אבל מדמאי על דמאי גופא שפיר יש לחוש שמא זה מעושר וזה אינו מעושר ועדיין צ"ע. נ'.] ועיין בחולין (דף ו') היכי מתרמיא דר"ז אכיל דמאי עיי"ש ומאי ק' דלמא באמת הי' מעושר וע"כ דהוא ודאי חיובי. ועיין בר"ן פ' במה מדליקין מה שהביא לשון הרמב"ן לענין ספק ברכה דדבריהם לענין דמאי: סימן ע"ו

א) פ' מצות חליצה. במ"ש תוס' דלהכי מהני חליצת קטן. אי לאו קרא דאיש. אף דחליצה בעי כונה וקטן לאו בר כונה הוא. משום דאיירי בגדול עומד ע"ג ומלמדו. צריך להבין מ"ש מבכל דוכתי דאין מעשה קטן כלום. ולא מהני גדול עומד ע"ג כמו בכל הקנינין בקידושין. וי"ל לפי המבואר למעלה דהתם כתיב איש. והכא הא איירינן אי לא כתיב איש. וכן לענין כתיבת גט. דמהני גדול עומד ע"ג. משום דהתם לא כתיב איש. אלא דאכתי אינו מבואר כל הצורך. דאי נימא דבגדול עומד ע"ג יש לקטן דעת שלימה. אלא דגזה"כ דאין מעשה קטן כלום. אף דאין כאן חסרון דעת ובכל דוכתי אמרינן מטעם דחש"ו לאו בני דעה נינהו

ב) והנה בכל הדברים הנעשים ע"י האדם ישנם שני אופנים. א) היכא דחלות הדין נעשה מכח האדם כמו בכל הקנינים. ובקידושין וגירושין שהאדם הוא הפועל את חלות הדין. ב) היכא שהמעשה בעצמה בלא כח האדם. פועלת את חלות הדין. כמו בשחיטה דמתרת. אף דבעינן כח גברא. מ"מ האדם אינו המתיר אלא השחיטה עצמה מתרת. אם נעשית כהלכתה. ונ"מ טובא משני האופנים האלו. דבמקום שהאדם הוא האוסר או המתיר. יש בידו להטיל תנאי שמקדש או מגרש או מוכר על תנאי כך וכך. שאם יתקיים התנאי יחולו הקידושין והגירושין. ואם לאו לא יחולו. דחלות הדין נעשית ע"י רצונו. אבל השוחט בהמה לא יוכל להטיל תנאי ולומר אם יתקיים התנאי תהא הבהמה ניתרת. ואם לא יתקיים התנאי לא תהא ניתרת. דלאו בדידיה תליא מילתא דהשחיטה בעצמה מתרת. ואין האדם המתיר. וכן נ"מ אם יוכל לקבוע זמן. דבקידושין וגירושין אפשר לקבוע זמן. שיחולו לאחר ל' יום. ואילו בשחיטה א"א לשוחט לומר שתהא הבהמה ניתרת לאחר ל' יום. וכן בקנינים יכול לעשות שיור בקנינו כמו במקדש חוץ מפלוני. אי לאו היקשא לגירושין דבעינן כריתות. ובמקום שהמעשה בעצמה עושה את חלות הדין לא שייך שיור כלל. וכן לענין חזרה לאחר המעשה. דבכל הקנינים שייך חזרה. אי לאו טעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. אבל בשוחט בהמה. אפילו אי נימא אתי דיבור ומבטל מעשה. לא שייך לחזור משחיטתו

ג) [ובתוס' נזיר (י"א). כתבו במקדש אשה חוץ משאר כסות ועונה. לא מהני שיורו משום דאין קידושין לחצאין. וקשה כיון דאין קידושין לחצאין יתבטלו הקידושין כמו במקדש חוץ מפלוני דלא אמרינן שיבטל השיור והקידושין קיימין אלא אדרבא הקידושין בטלין. וי"ל דהאיסור לכל העולם נעשה ע"י המקדש וא"א שתיאסר למי שלא אסרה המקדש. ומשו"ה הקדושין בטלין. אבל שאר כסות ועונה רחמנא רמי עלי' ואין צריך שהמקדש יחייב את עצמו בזה וכיון דאין קידושין לחצאין ממילא הוא מתחייב]

ד) עוד יש נ"מ הרבה מזה. כגון באי עביד לא מהני. לא שייך הך כללא. אלא היכא שהדין נפעל ע"י כח האדם. כגון באונס שגירש. ומקדש חייבי לאוין. ותורם מן הרע על היפה. אבל בשחיטה. שההכשר נעשה מאליו. לא שייך כלל לומר אעל"מ. וע"כ לא קשה מהשוחט בשבת שחיטתו כשרה. דכיון שהשחיטה נעשית כהלכתא. ע"כ הבהמה ניתרת ממילא. וכן בהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. לא שייך לומר כן. אלא היכא שהאדם הוא האוסר. אבל היכא שהאיסור הוא ממילא ע"י המעשה. אין נ"מ אם אינו שלו. והא דהמשתחוה לבהמת חבירו לא נאסרה. אף דאיסור ע"ז חל בע"כ של העובד. אבל היחוד. שהבהמה מתיחדת לע"ז. הוא ע"י רצון האדם. ולאו כל כמיניה ליחד דבר שאינו שלו. וכן בתכריכי המת. האיסור חל מאליו. אלא דאינו' יכול ליחד בגד שאינו שלו. שיהיה מיוחד למת. והאיסור תלוי במה שהבגד מיוחד להמת. וכן נ"מ בהא דאין דשב"ע פחות משנים. לקיום הדבר. והמקדש בלא עדים. לא חלו הקידושין כלל. ומ"מ בא"א שזינתה. דהוי