קובץ הערות קעה

בשחיטה המתרת הבהמה שאין ההיתר מכח דעת האדם אלא מעשה השחיטה היא המתרת וע"כ אינו יכול להטיל תנאי ושיור בשחיטה ולא לקבוע זמן. בכה"ג לא אמרינן אעל"מ. וזה נכלל במש"כ תוס' לענין צורם אוזן בכור דלא אמרינן בי' אעל"מ משום דגם מום הנעשה מאליו מתיר והיינו דמזה מוכח שהמעשה בעצמה היא המתרת ולא האדם. וא"כ ה"נ לענין פיגול דפסול הקרבן נעשה מאליו ע"י מחשבת חוץ לזמנו ואין האדם הפוסל ואם יחשב חוץ לזמנו ולא ירצה שיפסול הקרבן מ"מ פסול הקרבן בע"כ. ובכה"ג לא אמרינן אעל"מ. אלא דיש לדון בשחיטת קדשים דבעינן כונה להתיר כמבואר פ"ב דחולין ולכאורה בזה האדם הוא המכשיר אבל מ"מ אין נראה לומר כן שיוכל השוחט קדשים להטיל תנאי בשחיטתו וע"כ שאין ההיתר מכח השוחט אלא השחיטה היא המתרת אף דבעינן כונתו לזה

ד) ובגמ' שם השתא דשנינן כל הני שינויי מאי איכא בין אביי לרבא. והק' בתוס' דאיכא בינייהו היכי דגלי קרא דלא מהני דלאביי לא לקי ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. ולכאורה הא דאמר אביי דאי לא מהני אמאי לקי היינו דלא עבר בלאו כלל כיון דלא מהני אבל היכא דגלי קרא דלא מהני ומ"מ איכא לאו למה לא ילקה לאביי כמו לרבא ואין לומר דכיון דלא מהני הוי לאו שאין בו מעשה דא"כ גם לרבא נמי לא לילקי דאטו נחלקו אביי ורבא בדין לאו שאין בו מעשה. ולפי"ז קו' תוס' אינה מובנת ומוכח שדעת תוס' לפרש דהוכחת אביי הוא ממלקות גרידא ומודה אביי דלאו איכא אפי' היכא דלא מהני אלא דלא לקי וא"כ אפי' היכא דגלי קרא דלא מהני מ"מ לא לקי והוכרחו תוס' לפרש כן דאל"כ תיקשי מה מוכיח אביי דמהני מדעבר אלאו הא חזינן היכא דגלי קרא דלא מהני ומ"מ עבר בלאו אלמא דשייך לאו אפי' היכא דלא מהני אבל אי נימא דהוכחת אביי הוא רק ממלקות א"ש דגם היכא דגלי קרא דלא מהני לא לקי לאביי. אבל קשה דאי נימא דבכה"ג הוי לאו שאין בו מעשה מ"ט דרבא וצ"ע: סימן ע"ה

א) ס"פ חרש קי"ד בסוגיא דקטן אוכל נבילות וקיי"ל דאין בי"ד צריכין להפרישו אבל מ"מ אסור להאכילו בידים וילפינן מקרא לא תאכלום לא תאכילום אבל אי לאו קרא הי' מותר גם להאכילם בידים ויש פוסקים דס"ל לפי האמת כן דמדאורייתא מותר גם להאכילם בידים בכל האיסורים לבד מהנך תלתא דכתיבי קראי ומוכח מזה דליכא לאו דלפני עור להכשיל לקטן ואף דלענין גדול בשוגג ודאי אסור להאכילו משום לפ"ע. ואפי' באונס איכא לפ"ע כדמוכח בנדה גבי תכריכי המת אין בהם משום כלאים דקאמר ז"א מצות בטילות לע"ל אבל למ"ד אין בטילות אסור להלביש המת כלאים משום דברגע הראשונה כשיחי' יהי' מלובש בכלאים אף דאז יהי' אנוס ומשום דגם אנוס הוא מכשול אלא שאינו נענש דרחמנא פטרי' מעונש. אבל בקטן אינו מכשול משום דאינו מוזהר כלל. וק' דבסוגיא דתקלה וקלון מבואר שם דקטן במזיד חמור מגדול בשוגג דלענין שוגג קלון איכא תקלה ליכא ולענין קטן במזיד תקלה נמי איכא ולכאורה כיון דהוי תקלה הוי נמי מכשול ומה הבדל יש בין תקלה למכשול. ואף דלהיפוך נמי קשה כיון דמאכיל לשוגג איכא לפ"ע אלמא דבשוגג נמי מיקרי מכשול. א"כ הוי נמי תקלה ואמאי אמרינן דשוגג ליכא תקלה. אבל זה אפש"ל דנהי דשוגג הוי תקלה מ"מ אין התקלה גדולה כ"כ כמו במזיד ולענין לחייב את הבהמה מיתה צריך דוקא תקלה של מזיד אבל מקטן קשה כיון דמיקרי תקלה לחייב את הבהמה כ"ש דהוי מכשול לענין לפ"ע

ב) והנה בהא דאמר שם בגמ' דהא דקטן פטור הוא משום דחס רחמנא עלי' ואבהמה לא חס אין לפרש דחס רחמנא על הקטן לפוטרו מעונש אבל אזהרה איכא גם על קטן דז"א דהא מבואר ס"פ ד' אחין דכשהביא שתי שערות חלין עליו כל האיסורים בב"א ומבואר דבעודו קטן עדיין אינו מוזהר כלל אלא דבגמ' מפרש טעמא דהא דאינו מוזהר אין הטעם משום שאין ראוי להזהירו וכמו בעכו"ם שאינו מוזהר או כמו זרים שאינן מצווין באיסורי כהונה לזה פי' בגמ' שאין הדבר כן דבאמת הדבר האסור לגדול ראוי להיות אסור גם לקטן אלא שהקטן לא הוזהר משום דחס רחמנא עלי' והיינו משום דקטן לאו בר קבולי אזהרה כמשפרש"י בנדה] (מ"ו) עיי"ש. ומשו"ה איכא תקלה גם לגבי קטן דסיבת האיסור שייכה אצל הקטן כמו אצל הגדול אלא דהאיסור בפועל ליכא גבי' שלא הוזהר מפני שא"א להזהירו. ומ"מ ליכא גבי המאכילו לאו דלפ"ע דלאו זה אינו אלא במכשיל את המוזהר [ועדיין צע"ק כיון דסיבת האיסור ישנה גם אצל הקטן א"כ המכשילו לא יהא אלא אם מכשיל חבירו בעצה שאינה הוגנת לו דעובר משום לפ"ע ומה"ט נראה דהמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר משום לפ"ע דאורייתא כמו בעצה שאינה הוגנת. וכן נראה מדברי תוס' ספ"ק דע"ז. ובמשנה ברורה (סי' תקכ"ו ס"ק ל"ב) אם החופר אינו רוצה לתפור ביו"ט שני אלא א"כ יתנו לו כסף מזומן אע"ג דעבירה היא בידו מ"מ יש לקרובי המת ליתן לו דיו"ט שני לגבי מת כחול שוינהו רבנן עכ"ל. וק' כיון דהחופר אסור לו ליקח ממילא הנותן עובר משום לפ"ע דאורייתא. וזה אינו נדחה מפני כבוד המת וצ"ע]

ג) במה שנחלקו הראשונים אם האזהרה דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים הוא בכל התורה או רק בהנך תלתא דכתיבי קרא נראה מדברי תוס' פסחים (פ"ח) רש"י ה"א שהקשו היאך מותר להאכיל לקטן שלא למנוייו עיי"ש ומה שתירץ שם דמשום חינוך מצוה שרי צ"ע מנזיר כ"ט דפריך התם למ"ד דאיש מדיר את בנו משום חינוך והא קא עביד הקפה. ושמא י"ל דפירכת הגמ' משום איסורא דמקיף דקיי"ל המקיף את הקטן חייב אלא דק' דהוי מצי לשנוי דס"ל להך מ"ד כמאן דפוטר במקיף את הקטן. ועוד במקיף עכו"ם או אשה

ד) ולפי המבואר דאף דקטן אינו מוזהר מ"מ סיבת האיסור ישנה אצלו יש לפרש דזהו ספיקו של הגמ' אם מצווין להפרישו היינו אם חיוב להפריש מאיסור תלוי באזהרה או בסיבת האיסור גרידא. ובזה ניחא הא דשחיטת קטן כשרה דמקרי בר זביחה אפי' להסוברין דמותר להאכילו בידים מדאורייתא משום דהשחיטה תיקנה גם לקטן שמפקיעה סיבת האיסור ולא דחי לעכו"ם דלא הוי בר זביחה דאצל העכו"ם לא תיקנה השחיטה כלום. ועוד יש לחלק בין קטן לעכו"ם דכיון דקטן בר קבולי טומאה א"כ השחיטה הויא תיקון אצלו לטהרה מידי נבילה משא"כ בעכו"ם שאינו מקבל טומאה

ה) אלא דאי נימא דמצווין להפרישו משום סיבת האיסור הא הטעם הזה לכאורה שייך גם לענין מצות עשה וא"כ יהא חינוך מדאורייתא ובכל דוכתי אמרינן דמצות חינוך אינו אלא מדרבנן. ושמעתי לחלק בין מצות עשה לאיסורי ל"ת דממצות הקטן פטור לגמרי ומותר להכשילו בידים בביטול מצוה. ובזה יתיישב הא דקטן לא מקרי בר קשירה ואינו בכתיבה מפני שאינו בקשירה ומ"מ מיקרי בר זביחה. אבל טעם החילוק הזה צ"ע

ו) שם בסוגיא בדמאי הקילו ועיי"ש בתוס' דלא הי' צריך להאי טעמא דאפילו לא הקילו בדמאי