קובץ הערות קעד

משום דהלכות טומאה חידוש הן. צ"ע דבכל דוכתי דאמרינן חידוש אין הפירוש שאין אנו יודעין טעם הדין. דא"כ רוב דיני התורה חידוש הן. אלא לא נקרא חידוש רק היכא שמצינו בתורה היפוך הדין הזה. כגון בעדים זוממין שמצינו בתורה דתרי ותרי וכאן חידשה תורה שהאחרונים נאמנין יותר ובכל דוכתי לא אמרינן כן משו"ה הוי חידוש. אבל בהלכות טומאה דלא מצינו בתורה היפוך הדינין האלו איזו חידוש יש בזה

י) חלצה בשנים או בשלשה ונמצא א' מהן קרוב או פסול ופירש"י דהדר הוי להו שנים. ומלשון זה דקדק במשנה למלך. דבדיינין לא אמרינן דפסול אחד יבטל את כל הבי"ד. והיינו דלא ילפינן דיני בי"ד מדיני עדות. ובפ' גט פשוט (קס"ה) דאפילו לת"ק דר"י בן קרחה דעדים אין מצטרפין מ"מ דיינים מצטרפין. ונראה קצת מזה דלא ילפינן בי"ד מעדות. אבל בשו"ת הרשב"א חלק ששי (סי' ו') כתב להדיא דגם בדיינין נמצא א' מהן פסול בטל כל הבי"ד

יא) יבמה שרקקה תחלוץ. מכלל דאיפסלא מאחין וכו'. והא שני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה אלא כרבי וכו'. דס"ל שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה. ומבואר דלהך מ"ד הוא דין דאורייתא. דאף דרקיקה לבדה אינה מתרת. מ"מ פוסלת על האחין. ומשום דרקיקה היא מקצת חליצה. ומ"מ נראה דליכא לאו גמור דלא יבנה כיון דלא הויא חליצה גמורה אלא מקצתה ואפשר דגם לשוק תו לא הוי לאו גמור דיבמה לשוק. ולמ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק אפשר דבכה"ג צריכה גט אם נתקדשה דתופסין בה מקצת קידושין. וכעין מעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן. וצ"ע אם נאמר כן בכל מקום כגון בגר דצריך מילה וטבילה. דהן שני דברים המתירין אפשר דבחדא מינייהו הוי מקצת גירות. ובנדרים ר"פ נערה המאורסה איבעי' לן. בארוס דאינו מיפר אלא בשותפות האב. ואם היפר לבדו אי מיגז גייז אי מיקלש קליש. ולכאורה נראה דקאי למ"ד שני מתירין מעלין זה בלא זה. אבל למ"ד אין מעלין. לא מיגז גייז ולא מיקליש קליש. ובחידושי הרשב"א ר"פ הערל. אלא לאתויי גר שמל ולא טבל. וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול. ק"ל א"כ היינו עכו"ם ואעפ"י שמל ה"ה כערל. דהו"ל כערבי מהול וליתא. דשאני הכא דמילתו לשם יהדות ואעפ"י שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שא"צ אלא טבילה עכ"ל. ומ"מ אין הכרח מלשון זה דחלה עליו מקצת גירות במילה גרידא. די"ל דכיון דכונתו היתה לשם יהדות לא דמי לערבי מהול

יב) פ' נושאין על האנוסה. היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה. חייבין משום אחין מן האם. והיינו נכרית מעוברת שנתגיירה והולידה תאומים. ובס"פ החולץ הקשו בתוס' דהא אינו גר עד שימול ויטבול. ותירץ הרמב"ן דהסדר אינו מעכב. ואם טבל ואח"כ מל ג"כ הוי גר. ולפי"ז אינו גר בלידתו עד שימול. והקשה כ"ק מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק. דא"כ למה חייבין משום אחין מן האם. וי"ל דאיירי שנתגיירה אמן בתוך ארבעים יום. דאכתי מיא בעלמא נינהו וא"צ גירות בפני עצמן לכו"ע: סימן ע"ד

א) דף (ק"א) פירש"י בהא דהכה שניהן בב"א דהיינו בהכאה אחת במקל אחד ומשמע מזה דבשתי הכאות הוי התראת ספק. ובס"פ אותו ואת בנו פירש. הרים שתי ידיו והכה זה באחת וזה באחת וצ"ע

ב) דף (ק"ג) סנדל של ע"א לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה ופירש"י דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל למ"ד ליהנות ניתנו חליצתה פסולה. והטעם כתב בחי' הרמב"ן דכיון דאם נפסול החליצ' לא יהנה ולא יעבור האיסו' ע"כ פסלינן החליצה. והיינו כרבא דאי עביד לא מהני היכא שיתוקן האיסור. והנה בהך כללא דאעל"מ ישנן קושיות הרבה כגון בשחיטות האסורות כמו באו"ב וחב"ע וקדשים בחוץ דנימא שלא תועיל השחיטה לטהר מידי נבילה וכן בשוחט קדשים במחשבת פיגול [ובזה י"ל דאין האיסור על השחיטה אלא על המחשבה]. וי"ל דאעל"מ אין הכונה על המעשה עצמה שכבר נעשית וא"א לבטלה אלא על חלות הדין היוצא מהמעשה וא"כ ל"ש לומר אעל"מ אלא היכא שהאיסור הוא ג"כ על חלות הדין כמו באונס שגירש דאין הקפידא על מעשה הגירושין אלא שלא תתגרש ממנו דלו תהי' לאשה אמר רחמנא וכן בקדושי אלמנה לכ"ג ובמפריש תרומה מן הרעה על היפה בכולן האיסור וקפידת התורה שלא יחול הדין. אבל בשחיטות האסורות האיסור הוא על מעשה השחיטה ולא על היתר השחיטה ואילו יצוייר היתר שחיטה בלא מעשה שחיטה אין בזה איסור. דלא תשחטו כתיב באו"ב. ומה"ט מותר לשחוט בהמה מעוברת אף למ"ד עובר לאו ירך אמו משום דלהך מ"ד ליכא מעשה שחיטה על הולד אלא היתר כמש"כ בעל המאור חולין (ע"ד) [ועיין בלשון הרמב"ם פי"ב משחיטה ובפי' הרא"ש רפ"ב דפרה. נ']. ואף דבשחיטה שאינה מטהרת ליכא איסורא ה"ט דבכה"ג אין זו שחיטה אלא נחירה אבל בשחיטה כשרה האיסור הוא על מעשה השחיטה ולא על ההכשר היוצא מהשחיטה. אמנם באונס שגירש אילו הי' אפשר לגרש אשה בלא גט ג"כ איכא איסורא דולא יוכל לשלחה. דהא דאעל"מ הוא משום דאמר רחמנא לא תעביד וא"כ הכל תלוי באיזה דבר אמר רחמנא לא תעביד דאם האיסור הוא על עשיית המעשה בזה לא שייך לא מהני דהמעשה א"א להתבטל ובחלות הדין לא אמר רחמנא לא תעביד. ומשה"ק תוס' בשוחט את הפסח על החמץ נימא אעל"מ. התם אין האיסור על מעשה השחיטה אלא על הכשר הקרבן שישנו בשחיטה דהרי גם זורק ומקטיר על החמץ איתרבו לאיסורא. והא דפריך בגמ' גבי שינוי בגזילה נימא אעל"מ והיינו שלא תועיל הגזילה לקנות קצת קניני הגזילה שיש להגזלן ע"י גזילתו כמו שפירש במשובב נתיבות אף דהתם האיסור הוא על המעשה הגזילה גרידא דהא עובר בלא תגזול גם על גזילת קרקע [כמבואר ברש"י שופטים בלאו דלא תסיג גבול] דלא קנה בה שום קנין. צ"ל דבזה שקנה קניני גזילה זה גופא הוי גזילה נוספת ויש איסור נוסף במטלטלין יותר מגזילת קרקע ועל האיסור הנוסף הזה הוא דפריך נימא אעל"מ. ואף דאכתי יהא אסור משום גוף המעשה דלא גרעי מטלטלין אפי' נימא בהו אעל"מ מקרקע. מ"מ ז"פ דהיכא דיש שני איסורין בדבר ובאחד ל"ש אעל"מ מ"מ אכתי לא מהני משום השני אי שייך בו אעל"מ. אלא דלפי"ז קשה סברת רבא דאף דלא מהני מ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וכיון דכל האיסור הוא על חלות הדין וא"כ היכא דלא מהני הלא לא נעשה שום איסור כלל ולמה לקי ובאמת זוהי הוכחת אביי וצ"ע

ג) אבל אכתי תיקשי ממחשב' פיגול דאיכא לאו דלא יחשב ומבואר ברמב"ם פי"ח מפסוהמ"ק דהאיסור הוא משום שפוסל את הקרבן כמו מטיל מום. וא"כ אמאי לא פריך בגמ' מזה דנימא אעל"מ. וקו' זו שמעתי מכ' רבינו בעל ח"ח (שליט"א) [זצ"ל]. וי"ל עוד דל"ש לא מהני על חלות הדין אלא היכא שהאדם הוא הפועל את חלות הדין כגון בקנינין והקדש ותרומה דבכל אלו הדין חל ע"י דעת האדם. דמשו"ה ביכולתו להטיל בהן תנאי ושיור ולקבוע זמן אבל היכא שהדין חל מאליו ע"י המעשה כגון