קובץ הערות קעג

כהילכתא. ועוד דהוי ליה למיפרך בגמ' לרבנן מיעוטא דולא אותה ל"ל. והנה הך קרא דאותו גבי אברהם כתיב שנצטווה אברהם ולא שרה. ולא שייך להקשות כלל ת"ל משום מ"ע שהז"ג דקודם מתן תורה אין לחלק בזה. וע"כ צ"ל דקושית תוס' אינה על הכתוב. אלא על סתמא דגמ' דעכשיו דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג לא איצטריך למילף מהך קרא. וע"ז תירצו דבגמ' נקט טעם דשייך לכו"ע דאילו משום מ"ע שהז"ג תיקשי דהא תינח לרבנן אבל לר"א בר"ש מאי איכא למימר משו"ה נקט טעמא מקרא דשייך לכו"ע

ג) פ' מצות חליצה. אמר אביי דאית ביה כתיתי ומשום תענוג. א"ל רבא ותענוג ביוהכ"פ מי אסירא וכו' והנה כל חמשת הדברים דאסורין ביוהכ"פ ילפינן מקרא דתענו את נפשותיכם. ויש לפרשו בשני אופנים. א) דביטול העינוי הוא גוף האיסור. ולדוגמא. מה שאסור לאכול ביוכ"פ אין האיסור על האכילה מצד עצמה. אלא מפני שע"י האכילה הוא מבטל את העינוי. ואילו משכחת אכילה שלא תבטל עינויו היתה מותרת. ולהיפוך ביטול עינוי אסור גם בלא אכילה. ב) יש לפרש דקרא דתענו אינו אלא הילפותא. אשר מזה נלמוד לאסור חמשת הדברים ביו"כ. אבל איסורן הוא מצד עצמן דאכילה אסורה מצ"ע ולא מפני ביטול עינוי. וכן נעילת סנדל וכו' ונראה שבזה נחלקו אביי ורבא. דאביי ס"ל כפירוש הראשון דנעילת הסנדל אסורה מפני ביטול העינוי. ומשו"ה ס"ל דה"ה אנפיליא דאית בה כתיתין ג"כ אסורה. דיש בזה ג"כ ביטול עינוי כמו מנעילת סנדל. ורבא פריך אטו תענוג ביו"כ מי אסירא. דס"ל כפירוש הב'. דאין האיסור על ביטול העינוי מצ"ע. אלא דמזה ילפינן לאסור נעילת הסנדל. וכיון דאנפיליא דאית בה כתיתין אינה בכלל נעילת הסנדל אינה אסורה

ד) ולעיל פ' החולץ (מ'). מייתי בגמ' דאכילה גסה לא שמה אכילה. מהא דאמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור שנאמר לא תעונה. וע"י אכילה גסה אינו מבטל העינוי. ולאביי דס"ל דאכילה ביוכ"פ אינה אסורה מצ"ע. אלא מפני ביטול העינוי אין ראיה כלל מיוה"כ לכל התורה. דשפיר אפשר לומר. דבכל התורה אכילה גסה שמה אכילה. ומ"מ פטור ביו"כ. משום דע"י אכילה כזאת אינו מבטל עינויו. וצ"ל דהסוגיא שם אזלא אליבא דרבא דהאיסור הוא ביוכ"פ על אכילה מצד עצמה. וכיון דפטור ביוכ"פ מוכח דלא שמה אכילה. דאל"כ היתה אסורה ביו"כ אף דאין בה ביטול עינוי. דדין אכילה ביו"כ שוה לדין אכילה בכה"ת. ולפי"ז מבואר דאוכל שלא כדרך אכילה ביו"כ פטור כמו בכה"ת. דאי נימא לחלק מפני דביו"כ לא כתיב לשון אכילה. כמו שכתב בשאגת אריה. הדר תיקשי. דמאי ראיה מיו"כ לכה"ת לענין אכילה גסה. אלא ע"כ דאין חילוק בין יו"כ לכה"ת. דגם ביו"כ תלוי בזה אם שמה אכילה או לא

ה) אלא דקשה לפירוש הראשון. מדתניא האוכל נבילה ביו"כ פטור משום דאין איסור חע"א. ואי נימא דאיסור יו"כ אינו על האכילה מצ"ע אלא על ביטול העינוי. לכאורה לא שייך אאחע"א. כמ"ש תוס' סוף פד"א לענין הוצאה ואכילה. וכמ"ש למעלה לענין לא יחל על איסורי תורה. דכיון דאיסור לא יחל הוא על ביטול הדיבור ולא על מעשה האכילה מצ"ע. לא אמרינן בזה אאחע"א

ו) שם. ת"ש מטלית שיש בו גע"ג. כיון שנכנס רובו לבית טימאתהו. מאי לאו מוחלטת ופרש"י ומ"מ אמרינן רובו ככולו ואי אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה לא שייך רובו ככולו. והקשה מהרש"א דאפילו כולו נמי לא ליטמא. כיון דכתותי מיכתת שיעוריה אין כאן בבית בגד גע"ג. והנה מפורש במשנה דבגד מוחלט אפילו קצצו ועשאו מוכין טמא. וא"כ אפילו כתותי מיכתת ג"כ טמא. ואפשר דדעת מהרש"א. דע"י כתותי מיכתת בציר ליה שיעורא ואין כאן גע"ג. אבל אינו מוכרח להקשות מזה על רש"י, די"ל דרש"י אינו סובר כן. אלא דהשיעור אינו שלם אלא נשבר לחתיכות נפרדות. אבל אינו חסר מהשיעור. וא"כ במוחלט. דאפילו נעשה מוכין טמא לא איכפת לן אי כתותי מיכתת. אלא דבכה"ג לא אמרינן רובו ככולו. כיון שהן חתיכות נפרדות זמ"ז. עוד אפשר לומר בדעת מהרש"א. דהא דעשאו מוכין טמא. הוא דוקא אם היה בגד שלם בשעת החלט ואח"כ נעשה מוכין. אבל אם נאמר כתותי מיכתת. לא היה מעולם בגד שלם ובכה"ג אינו מטמא אלא די"ל דזו אינה קושיא. דא"כ לא משכחת כלל בגד מוחלט שיטמא. וע"כ גזה"כ שיטמא. ע"כ פירש רש"י. דהקושיא היא רק דלא נימא רובו ככולו. ובאמת כזה קשה. בהא דפריך בגמ' מבית המוחלט דמטמא בביאה. ואי אמרת כתותי מיכתת והא בעינן הבא אל הבית וליכא. וקשה דא"כ לא משכחת לעולם דין ביאה בבית מוחלט. וע"כ גזה"כ דמטמא בביאה. ומאי פריך. ואפשר דכיון דדין ביאה לא נכתב בפירוש בבית מוחלט רק במוסגר. אלא דילפינן ליה מריבויא דכל ימי הסגיר אותו כמו שהביא רש"י בפירוש החומש. וכיון דכתותי מיכתת לא היה ראוי לדרוש ולרבות מוחלט. אלא לדרשא אחרינא

ז) שם. איסורא מטומאה לא ילפינן. ובש"ש כתב. דמה"ט לא קשיא מה שהקשה בפר"ח. דלילף מס"ט ברה"ר דכל הספיקות מותרין. דאיסור מטומאה לא ילפינן. ואינו נראה. דזה לא הוי איסור מטומאה. דהא דס"ט ברה"ר טהור. אין הכונה שהדין משתנה בשביל הספק מטומאה לטהרה. אלא הפירוש. שאין אנו חייבין לחוש לצד הספק שמא טמא הוא ומותר לסמוך על צד שמא טהור הוא. והדבר הזה אם צריכין לחוש מספיקא או לא. הוא דין איסור ולא דין טומאה. ולדברי הש"ש קשה. מהא דילפינן בפ"ק דחולין מבית המנוגע דאזלינן בתר חזקה. והא איסור מטומאה לא ילפינן. אלא ודאי דכיון דבשביל החזקה לא נשתנה הדין בעצם. אלא שאין צריכין לחוש שמא יצא מחזקתו זה לא הוי טומאה אלא איסור

וז"ל הגהות מרדכי פ' אלו מציאות. סימנין דאורייתא או דרבנן נ"מ לגט אשה, וקשה. דאיסורא מממונא לא ילפינן. וי"ל הכא כיון שאמרה תורה להחזיר ממון בסימנין לראובן אע"פ שיש לחוש שמא של שמעון הוא. נמצא דהסימנין מובהקין הן. וא"כ באיסורא נמי שהרי הן כמו עדים. אבל התם אם זיכתה תורה לאב להפר נדר בתו. וכי בשביל כך נאמר שזכה בממונא עכ"ל. והיינו כמ"ש דעצם דין איסור לא ילפינן מממון. אבל הכא אנו דנין אם הסימנין מבררין את המעשה. בזה שפיר איכא למילף כיון דמצינו דסומכין על בירור שע"י סימנין בממון ה"ה דיש לסמוך עליהן באיסור

ח) שם בגד גע"ג שהכניס רובו לבית טימאהו משום דרובו ככולו. כמו באדם שנכנס לבית דרך ביאה סגי ברובו. ואף דבסמוך גבי כזית צריך שיבא כל הכזית לבית. ולא סגי ברוב כזית כמו בכל השיעורין דבעינן כל השיעור ולא סגי ברוב השיעור. והכא בגע"ג סגי ברובו. צריך לחלק דכזית השיעור הוא בטומאה דפחות מכזית אינו מטמא. אבל בבגד גע"ג אין השיעור בהטומאה אלא בבגד דפחות מגע"ג לא נקרא בגד. אבל בגע"ג דהוי בגד מטמא גם בפחות מהשיעור הזה. ועיין במל"מ פ"א מכלים שכתב בשיטת הר"י מסימפונט בחוט שחיברו לדבר שבים דאע"ג דלא מק"ט אלא החוט בלבד מ"מ מצטרף הדבר שבים להשלים השיעור בגד. והיינו דהשיעור הוא בהבגד ולא בקב"ט]

ט) מ"ש רש"י הטעם בהא דאיסור מטומאה לא ילפינן