קובץ הערות קעב

ואף דלשון הגמ' כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. אבל כבר כתבו הראשונים במקומות הרבה. שנמצא בגמ' לשונות שוין והן ענינים מתחלפים ומוכח מזה דהכא שאני מדין שליחות. דבעינן שיוכל לעשות בפועל. ושפיר הקשה רש"י בספק

ג) ובתוס' ריש תמורה כתבו. דעכו"ם אינו יכול לאמר כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר. דאם העכו"ם עצמו אינו יכול להמיר. היאך אפשר לעשות שליח עכ"ל. ולכאורה משמע מלשון זה דהוא מתורת שליחות. אבל א"א לומר כן דבתמורה לא מהני שליחות מפני כמה טעמים. ועוד דהכא בעכו"ם איירינן ואין שליחות לעכו"ם. אפילו אם בעצמו יכול להמיר. אבל באמת הכא אין צריך לדין שליחות כדמוכח לקמן (ט'.) דהא דמהני באומר כל הרוצה להמיר וכו'. הוא דוקא בהקדש דעלמא וחולין דידיה אבל בהקדש דידיה וחולין דעלמא לא מהני אמירתו כל הרוצה להמיר. משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אם לא בתורת שליחות. ובתמורה ליכא דין שליחות. ובהקדש דעלמא וחולין דידיה. שמקדיש דבר שלו א"צ לדין שליחות. אלא שצריך נטילת רשות מבעל הקרבן להתפיס בקרבנו דכיון דבקדושת תמורה חולין מכח הקדש קאתי. כמבואר ר"פ איזהו מקומן. דמשו"ה חלה על בעל מום. ולא אמרינן אין טפל חמור מן העיקר עיי"ש. והוא הקדש שני. ע"כ צריך שהבעלים יתנו לו רשות. ואין הבעלים יכול ליתן רשות אלא היכא שבידו לעשות בעצמו. כמבואר בס"פ הגוזל הנ"ל, וזהו כונת תוס'. דכיון דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. והוא כלשון הגמ' בסוגיא הנ"ל אף דאין זה מתורת שליחות כלל

ד) וברשב"א נדרים (ל"ו) כתב לחלק. דבתורם משל חבירו על של חבירו. לא מהני ניחותא דבעלים אלא צריך שליחות מדעת. אבל בתורם משלו על של חבירו אין צריך לשליחות אלא סגי בניחותא. ודבריו מבוארין מסוגיא דתמורה הנ"ל. דבחולין דעלמא צריך שליחות. ולא סגי בנתינת רשות. משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אם לא בתורת שליחות. ובהקדש דעלמא וחולין דידיה סגי בנתינת רשות וא"צ לדין שליחות. וה"נ בתרומה בתורם משל חבירו לא סגי בנתינת רשות. דאינו יכול להקדיש ולקרות שם בדבר שאינו שלו וצריך שליחות. אבל בתורם משלו על של חבירו. דהוא מקדיש דבר שלו אלא שבא להתיר את של חבירו וצריך רשות הבעלים לזה. אבל א"צ לתורת שליחות. וסגי בניחותא דבעלים

ה) שילהי פירקין. הוא אינו מטמא להן והן אינן מטמאין לו. הוא אינו מטמא להן אמאי. בשלמא לשני לא ליטמי ליה שמא בן הראשון הוא וכהן כשר הוא. ואף שאמו נעשית חללה אחר שנתעברה הימנו. וא"כ נולד מחללה מ"מ כהן כשר הוא. כיון דהורתו היתה קודם שנתחללה. וכאן מפורש מ"ש הרמב"ם (פי"ט מהל' איסורי ביאה) דכהנת מעוברת שנתחללה ולדה כהן כשר ובמ"מ לא הביא מסוגיא דידן. דמפורש כדברי הרמב"ם

ו) אלא לראשון ליטמי ליה ממ"נ. אי בריה הוא שפיר קא מטמא ליה וכו'. והנה בתורת כהנים אמרינן לה יטמא. מיטמא הוא על הודאי ולא על הספק. והרמב"ן כתב בס' תורת האדם (ענין האבילות) וז"ל. ואני סבור שזה שאמרו לה יטמא. דאינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא הוא. ולא מיצטריך קרא למעוטי ספיקא. שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח. דהא י"ל דממעטינן ליה בתורת ודאי ולא מטעם ספק. דהיינו דבספק קרובו אין כאן מצות טומאה כלל. אפילו אי קמי שמיא גליא שהוא קרובו. ונ"מ שלוקה אם נטמא' לספק קרובו כאילו נטמא לרחוק. אבל מסוגיין מוכח כדברי הרמב"ן. שאין המיעוט בתורת ודאי אלא בתורת ספק. דאל"כ מאי פריך ליטמי לראשון ממ"נ דהא שפיר י"ל שמא בן הראשון הוא וכהן כשר הוא. ומ"מ אינו מיטמא לו משום דרחמנא מיעטיה שאינו מיטמא על הספק בתורת ודאי. וע"כ הוכרח הרמב"ן לומר דקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא

ז) ר"פ מצות חליצה. בישראל ולא בבי"ד של גרים. ובתוס' הקשו. דל"ל קרא למעוטי גרים בחליצה דהא אפילו בדיני ממונות מיפסלי. והרא"ש תירץ דאיצטריך קרא שהיכא שקיבלו עליהן. דבד"מ מהני קבלה כדתנן נאמן עלי אבא ואשמעינן קרא דבחליצה לא מהניא קבלה. ואי לאו קרא הו"א דדין חליצה כד"מ דמהניא קבלה. וכן כתבו תוס' (נדה מ"ט) ותימא. דהא דמהניא קבלה בד"מ הוא מטעם שמוחל לו ממונו או מטעם הודאה. אבל בחליצה לא שייך כלל הטעם הזה להכשיר פסולין ע"י קבלה. ולכאורה מוכח מזה דקבלה מהניא להכשיר את הפסולין ולא מטעם מחילה הוא. אבל הר"ן ספ"ד דשבועות הביא מירושלמי דעד פסול פטור מקרבן שבועת העדות אפילו אם קיבלוהו הבע"ד. משום דכתיב והוא עד ופסול אינו עד אפילו ע"י קבלה עיי"ש. אלמא דלא נעשה כשר ע"י הקבלה. ומיהו בלא"ה קשה על הירושלמי. דהא ע"א בעדות מיתה חייב בקרבן שבועה משום הכתובה. אף דמדאורייתא אינו נאמן אלא מדרבנן. ואיך אפשר לחייבו בקרבן בשביל נאמנות דרבנן. אלא ע"כ צ"ל כיון דסוף סוף הוא מפסיד ממון בכפירתו. דהא אם היה מעיד היו מוציאין ממון בעדותו. א"כ ה"נ בקיבלו עליהם ע"א כשר כשנים. למה לא יתחייב. ואף די"ל דאין העד חייב אלא אם היו מוציאין ממון מפני נאמנותו בתורת עדות ולא מפני קבלת הבע"ד. אבל א"כ מאי מהני הא דנאמן מדרבנן. כיון דמדאורייתא אינו נאמן וצ"ע: סימן ע"ג

א) ר"פ הבא על יבמתו. אשה לבעלה מנין דנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה. הקשה רבינו נסים. דבפ"ק דקידושין אסקינן דאין אשה נקנית בהעראה. משום דכל הבועל דעתו על גמר ביאה. וכן הקשה הרי"ף. וצריך להבין מאי קשיא להו. כיון דרבא גופא מפרש הטעם משום דאין דעתו אלא על גמר ביאה. וא"כ אין זה גזה"כ אלא בכונתו תליא מילתא. וממילא אם יפרש שהוא רוצה לקנות בהעראה למה לא יקנה. כמו שתירצו בתוס'. ונראה שהם דקדקו בלשון הגמ' דלא קאמר כל המקדש דעתו וכו'. אלא כל הבועל אפילו בעילת זנות אין דעתו אלא על גמר ביאה. ומשו"ה חשיבות ביאה אינה אלא בגמר ביאה. והעראה אין לה חשיבות ביאה כלל ולטעם זה אפילו יפרש שרוצה לקנות בהעראה ג"כ לא יקנה. וכפירוש זה מוכח להדיא בריטב"א. שילהי פ' עשרה יוחסין. בהא דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה. וקשה דבהעראה תיעשה זונה ובגמר ביאה חללה. ותירץ הריטב"א. דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה ומחייב דוקא כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה הילכך בגמר ביאה הויא זונה עכ"ל. ומפורש מדבריו. דגם לענין ביאת זנות אמרינן הא דאין דעתו אלא על גמר ביאה. אלא א"כ לא גמר ביאתו דאז אחשבה להעראה

ב) פ' הערל (ע"ב) כולן אינן נימולין אלא ביום. הקשו בתוס' דל"ל קרא דאותו ולא אותה. דאשה פטורה מלמול את בנה. ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג. וי"ל דאליבא דר"א בר"ש איצטריך. דמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה. ובשאגת אריה כתב. דדוחק הוא לאוקמי סתמא דגמ' דלא