קובץ הערות קעא

דמהני חזקה אפילו בתרתי דסתרי. כמו בשני שבילין. ואילו היה מטעם בירור ודאי לא שייך בירור בתרתי דסתרי. אלא דגזה"כ שמעמידין כל דבר בחזקתו. ולכאורה היה נראה. דכיון דחזקה אינה מבררת את הספק ומ"מ מהניא להיות הדין ודאי צ"ל שנשתנה הדין ע"י החזקה. וכמו בביטול ברוב. דהאיסור נהפך להיות היתר. ה"נ בחזקה דכוותה. דבשלמא בעדים דסומכין עליהם אף שלא נשתנה הדין ע"י הגדתן. היינו משום דצריך להאמין להם שכן הוא האמת כדבריהם. אבל בחזקה שהמעשה מוטלת בספק גם אחרי החזקה. כגון בא"א שזרק לה בעלה גט. ספק קרוב לו או לה. ומ"מ דנין אותה כודאי א"א וחייבת חנק אם זינתה. א"כ נראה. דגזה"כ דאפילו אי קמי שמיא גליא שנתגרשה. מ"מ דינה כא"א. כן היה נראה מסברא. אבל באמת אינו כן. כמבואר ספ"ב דשבועות. שני שבילין אחד טמא ואחד טהור. הלך באחד מהן ונכנס למקדש. הזה ושנה וטבל והלך בשני ונכנס. חייב קרבן ממ"נ. או על הכניסה הראשונה או על השניה. ואף דבכל פעם שנכנס היה לו חזקת טהרה. מ"מ לא נשתנה דינו בשביל החזקה. דאי נימא דדין חזקה כדין ביטול ברוב. אין כאן ממ"נ. דהא בכל פעם שנכנס היה טהור משום חזקה. וראיה זו הביאוה בתוס' ס"פ האשה שנתארמלה (כ"ז) עיי"ש. דאם יאכל אדם אחד שתי הככרות יעשה ודאי איסור. ובמהרש"ל שם הביא מדין ביטול בתערובות. אבל כונת תוס' להוכיח דדין חזקה אינו כדין ביטול. דבביטול ברוב האיסור מתהפך להיות היתר. ובחזקה אינו כן. דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו

ו) והשתא יש להסתפק. בדינא דהממע"ה למסקנת הגמ' דתקפו כהן מוציאין מידו וא"כ הוא אצל המוחזק בתורת ודאי שלו ולא בתורת ספק איזה דין ודאי הוא. אם הוא כדין ביטול ברוב שהדין משתנה ע"י הביטול. וה"נ כן. דאפילו אי קמי שמיא גליא שהוא של ראובן המוציא מ"מ נעשה של שמעון המוחזק. או דילמא דהוא כמו דין חזקה באיסורין. דאף שהדין הוא בתורת ודאי. מ"מ לא נשתנה הדין בשביל החזקה ובזה הוא דשקיל וטרי בגמ'. דהמקשה סבר דהוי כמו בביטול. וא"כ ה"נ כיון שאין יכול הרב לשעבד בעבדו מפני הספק נפקע קנין ממונו ודמי למפקיר עבדו ומ"מ אוכל בתרומה. והתרצן השיב. דנהי דמוחזק הוא דין ודאי כמסקנת הגמ' לענין תקפו כהן מ"מ לא נשתנה הדין בשביל חזקת ממון. ואי קמי שמיא גליא שהדבר שייך להמוציא מחבירו לא פקע קנינו. וא"כ הכא יש לו לאכול בתרומה ממ"נ. או שהוא כהן או עבדו של כהן. והשתא לא קשיא מהא דנכנסין לדיר להתעשר. דלכו"ע דין מוחזק הוא דין ודאי. וכמו בחזקת איסור דנוהגין בה כודאי איסור ומ"מ לא נשתנה הדין. וה"נ בחזקת ממון. והתם דליכא ממ"נ הוי כודאי שלו ונכנסין לדיר להתעשר. אבל הכא הא איכא ממ"נ ומאי מהני מוחזק. כיון שלא נשתנה הדין בשביל המוחזק ה"ז מותר לאכול ממ"נ

ז) אלא דנראה דבספק הנ"ל נחלקו בגמ'. והוא בפ' החולץ (ל"ח.) דחד אמר קם דינא. אע"ג דהשתא איכא למימר ממ"נ עיי"ש. וחד אמר הדר דינא. ונראה שבזה נחלקו דמ"ד הדר דינא היכא דאיכא למימר ממ"נ ס"ל דבשביל המוחזק לא נשתנה הדין ולא נעשה שלו. אם באמת אינו שלו כל כמה דליכא למימר ממ"נ. מחזיקין אותו בחזקת שהוא ודאי שלו. אבל עכשיו דאיכא ממ"נ הדר דינא. ומ"ד קם דינא ס"ל דנעשה הדבר של המוחזק אפילו אם באמת אינו שלו. ומשו"ה לא שייך ממ"נ. דבכל פעם שהוא מוחזק נעשה ודאי שלו. וא"כ אכתי קשה. למ"ד קם דינא מאי משני. אם יבא אליהו וכו' קנין כספו קרינא ביה. וי"ל דאפילו אם נאמר שדין מוחזק כמו דין ביטול ברוב שהד"ן משתנה מ"מ גם בביטול ברוב ע"כ צ"ל. שסיבת האיסור לא נפקעה. גם בשעה שהאיסור בתערובות אלא שהספק מתירו בכל שעתא ושעתא. ואח"כ כשהוכר חזר האיסור למקומו מפני הסבה הראשונה. כגון בכלי שנגע בטומאה ואח"כ נתערב בכלים טהורים שנטהר מפני התערובות. מ"מ כשהוכר אח"כ חזר לטומאתו מכאן ולהבא. כמ"ש הרא"ש פ' גיד הנשה. ולא אמרינן מכיון שנטהר שעה אחת מהיכן תבא לו טומאה עכשיו אלא ודאי דסיבת הטומאה היתה בו גם בשעה שהיה מעורב אלא שהספק טיהרו לשעתו. ועתה דתו ליכא ספק לטהרו. טמא. מפני הסיבה הראשונה שלא פקעה ממנו, וה"נ בספק ממון אם באמת הוא של המוציא אף דנעשה עתה של המוחזק. מ"מ סיבה של בעלים לא פקעה מהמוציא. ואם יתברר הספק אח"כ שיבא אליהו ויאמר לנו. לא יצטרך המוציא לעשות קנין חדש לקנות מהמוחזק שהיה עד עכשיו שלו. אלא דממילא הוא עתה של המוציא דסיבת שלו לא נפקעה מעולם מהבעלים. וזהו כונת הגמ' אם יבא אליהו וכו' קנין כספו קרינן ביה. היינו דממילא הוי קנין כספו תיכף כשיתברר הספק ואין כאן זכייה מחודשת אצלו. משו"ה מיקרי גם עכשיו קנין כספו. דהסיבה של קנין כספו יש לו גם עכשיו. ובהכי סגי להאכיל את העבד בתרומה

ח) ובתרומת הדשן פירש. טעמא דקם דינא משום יאוש. ולפירוש זה קשה. דא"כ מאי משני הכא אם יבא אליהו ויאמר וכו'. דמ"מ הא כבר נתיאש. וא"כ הוי ממש מפקיר עבדו. וחכם אחד השיב דבמתניתין קתני הגדילו משחררין זא"ז. ומשמע דברישא מיירי כשהן קטנים וא"כ לא מהני יאוש של קטן. אבל קשה לאמר כן. דודאי דינא דמתניתין איכא בכל גווני בין שהן קטנים. בין גדולים: סימן ע"ב

א) שם במשנה. ואין נותנין להם קדשים. ואין מוציאין שלהן מידן עיי"ש בפירש"י. וק"ל דאמרינן בהגוזל. דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי עכ"ל. והיינו דאף דמספק הדין דהממע"ה. והכא אפשר שהוא כהן. מ"מ כיון דאנן מספקא לן. לא מצי עביד עבודה. אפילו אי קמי שמיא גליא שהוא כהן. ולכאורה קשה מהא דאיתא פ"ק דקידושין דאפילו לר' שמעון בן אלעזר דאין יד לעבד לקבל גיטו מיד רבו. מ"מ מצי משוי שליח לקבלה. ולא אמרינן כיון דאיהו לא מצי עביד וכו'. והיינו משום דהך כללא לא איתמר. אלא היכא שמצד הדין אין לו כח לעשות המעשה. אבל היכא שאין הגריעותא מצד הדין אלא שבפועל א"א לו לעשות המעשה. כיון שהוא חבוש בבית האסורין שפיר יכול לעשות שליח. וה"נ בספק שאם הוא כהן יש לו הכח לעבוד אלא שאין אנו מניחין אותו לעבוד מפני הספק. הוי כמו חבוש בבית האיסורין דמצי משוי שליח

ב) אמנם הקושיא הזאת תיקשי גם בסוגיא דב"ק. דמבואר שם דאסאהוא חולה או זקן שאינו יכול לעבוד אפי' עפ"י הדחק. לא מצי משוי שליח. ומ"ש מעבד לרשב"א דמצי משוי שליח. וי"ל דהתם אין שם דין שליחות כלל. שהרי גם לענין אכילה איתא התם שאם יכול לאכול מצי משוי שליח לאכילה ובודאי ליכא דין שליחות לענין אכילה. אלא שאין זה מדין שליחות רק מדין נתינת רשות. וזה תלוי אם בידו לעבוד ולאכול בעצמו. יכול ליתן רשות גם לכהן אחר. דמיגו דמצי עביד בעצמו יש לו הכח ליתן רשות לאחרים. אבל אם אין בידו לעשות בעצמו. יכולין בני המשמר לאמר לו. או עבוד בעצמך או תן לנו.