קובץ הערות קע

סימן ע'

א) פרק האשה רבה (צ) ת"ש ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין אלמא דיש כח לחכמים לעקור בקום ועשה ומשני מיגדר מילתא שאני ועיין בפ' אלו נערות דלאו דחובל הותר מכללו בבי"ד שמלקין את המחויב מלקות וקשה הא בלא בי"ד הותר מכללו באב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו וכן הותר מכללו במילה וי"ל דהתם כיון דהוא תיקון להנחבל אינו חבלה כלל דהאב המכה בנו הוא כדי לתקנו על להבא וכן במילה הוא תיקון על להבא שלא יהא ערל אבל בי"ד המלקין את העובר אינו כדי לתקנו אלא שעונשין אותו על העבר וזה הוי חבלה אלא דהותרה מכללה בבי"ד ולפי"ז בבי"ד המכין שלא מן הדין אין בזה כלל משום עקירת דבר מה"ת דהוי כמו הרב הרודה את תלמידו ועוד קשה בהא דמשני מיגדר מילתא שאני ופירש הרמב"ם בהל' סנהדרין (פכ"ד) דהוא דוקא בהוראת שעה אבל לא לתקן לדורות כמו באחד שרכב על הסוס בשבת שסקלוהו לצורך שעה אבל לא תיקנו כן לדורות ואכתי תיקשי ממכות מרדות שהיא תקנה קבועה לדורות שכל העובר על דברי חכמים מכין אותו מכות מרדות ואין בזה משום עקירת דבר מה"ת והיינו משום דהוי כמו הרב הרודה את תלמידו וי"ל דקושית הגמ' הוא מהא דעונשין מיתה שלא מן הדין דלא הותר לרב אלא להכות תלמידו ולא להמיתו. אבל מהא דב"ד מכין שלא מן הדין לא תקשי כלל דאין בזה משום עקירת דבר מה"ת ובר"פ הנחנקין מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא דילמא חביל והוי שגגת חנק אי הכי אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו אביו שגגת חנק ולכאורה כיון דמכוין לרפואה אין בזה משום חבלה כלל וי"ל הכונה דילמא חביל יתר מכפי הצורך לרפואה וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם שער הסכנה וז"ל כיון דאיכא אחרינא לא שבקינן לברא למיעבד הכי דילמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה וכו' עכ"ל ונראה מדבריו דהיכא דליכא אחר מותר גם לבנו וכן הוא ברמב"ם (פ"ה מהל' ממרים)

ובתוס' ר"פ ואלו מגלחין כתבו בהא דנידוי דוחה לאו דמקלל חבירו אף דכל עיקר דין נידוי הוא מדברי קבלה ושמא מסוטה ילפינן עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דכל האיסורין שבין אדם לחבירו אינן איסורין אלא דרך קילקול והשחתה שלא לצורך וכמו בלאו דלא תשנא את את אחיך דאין האיסור אלא בשנאת חנם. היינו שלא ראה בו דבר ערוה. אבל אם ראה עליו דבר ערוה מותר לשנאותו ואין לומר דשם הטעם משום דאינו בכלל אחיך הא ליתא דמבואר בתוס' פ' ערבי פסחים (קי"ג) דאם ישנאהו בשביל טעם אחר עובר עליו בלאו ולא הותר אלא לשנאתו בשביל דבר ערוה שראה בו וכן בלאו דחובל כתב הרמב"ם דהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון והיינו מדחזינן דמותר לרב להכות תלמידו והא דאיתא בסוגיא דפ' הנחנקין הנ"ל אחר שגגת לאו ע"כ צ"ל דאינו אלא חומרא מדרבנן וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון כתב הרמב"ם (בהל' דעות פ"ו) דאם עינה אותן ללמדן תורה או אומנות ליכא איסורא וכן בלאו דלא תלך רכיל מותר לספר לה"ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה וכן בלאו דאונאת דברים מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה אם לא חזר בו אחרי שהוכיחו בסתר ומותר גם לקללו בשביל זה כמו שעשו כל הנביאים בישראל והוא לשון הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו) ומוכח מכ"ז דכל האיסורין האלו הותרו לצורך תועלת: סימן ע"א

א) פ' נושאין על האנוסה. כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שניהם אוכלין בתרומה. ובפ' השולח איבעי' להו מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה או לא. והיינו במפקיר עבדו דקנין ממון פקע. ואין להרב בו אלא קנין איסור. אם אכילת העבד בתרומה תלוי בקנין ממון או בקנין האיסור. ופשטוה מהא דאוכלין ממ"נ. או שהוא כהן או עבד כהן. ואף דמספק אינו יכול להשתעבד בו. וא"כ קנין ממון שבו נפקע ולא נשאר לרבו בו אלא קנין איסור ומ"מ אוכל בתרומה וה"ה למפקיר עבדו. ודחי בגמ' דשאני ההא דאם יבא אליהו ויאמר דעבדו הוא קנין כספו קרינא ביה. והיינו דגם קנין ממונו לא נפקע בשביל הספק. ובס' המאיר לעולם לכ' הג"ר מאיר מיכל זצ"ל מווילנא הקשה מסוגיא דתקפו כהן. הספיקות נכנסין לדיר להתעשר. ואי אמרת תקפו כהן אין מוציאין מידו. נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן. אלא ודאי דתקפו כהן מוציאין מידו ולא הוי ממונו של כהן דכיון דנשאר אצל ישראל משום דינא דהממע"ה תו לא הוי ממונו של כהן אלא של ישראל וא"כ ה"נ לא הוי קנין כספו

ב) וביאור הסוגיא שם דמספקא להו בגמ' בדינא דהממע"ה אם הוא דין ודאי או אינו אלא ספק דכיון דלא ידעינן של מי הוא אין כח לבי"ד לעשות שום מעשה בזה וממילא נשאר אצל המוחזק דאין אנו יכולין להוציא ממנו. וממילא אם תפס השני. ג"כ אין להוציא ממנו. מה"ט גופא דאין לעשות מעשה מספק. והוי דינא דכל דאלים גבר. וא"כ גם בשעה שהוא אצל הראשון אינו אלא ספק שלו ולא ודאי שלו. ואם קידש אשה בממון זה. אינה אלא ספק מקודשת. או דילמא דדינא דהממע"ה. הוא דין ודאי ולא ספק. דכמו דבאיסורין אזלינן בתר חזקה והוי דין ודאי ולא ספק. ה"נ בממון אזלינן בתר חזקת ממון. והוא ג"כ דין ודאי דספק ממון נשאר אצל המוחזק. בתורת ודאי. ואם קידש אשה בממון זה הוי ודאי קידושין ומשו"ה אי תפס אידך מפקינן מיניה. וזהו דפריך אי אמרת תקפו כהן אין מוציאין מידו משום דדין מוחזק. אינו דין ודאי אלא משום דמספק א"א לעשות מעשה. ולהוציא ממנו. א"כ גם בשעה שהוא אצלו אינו אלא ספק שלו ואיך יכול לפטור ודאי חיוב מעשר בספק שלו. אלא ע"כ דתקפו כהן מוציאין מידו משום דדין מוחזק הוא דין ודאי. ולא מטעמא דכל דאלים גבר. ומשו"ה הוי ודאי שלו לכל הדינים. ויכול לצאת באתרוג כזה ביום ראשון. וכן יכול לפטור בזה ודאי חיוב מעשר שלו:

) ג) [למסקנת הגמ' דת"כ מוציאין מידו וא"כ הממע"ה הוא דין ודאי ולא מטעם ספק וע"כ דיש איזה לימוד מקרא וקשה דבר"פ הפרה מנין להממע"ה ופריך רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא. ותימה דמהא סברא לא ידעינן רק דאין מוציאין מטעם ספק אבל מנ"ל בלא קרא דהוא דין ודאי ולמסקנת רב אשי מוכרח פסק הרמב"ם דת"כ אין מוציאין מידו דדין מוחזק אינו אלא ספק ולא דין ודאי

] ד) והנה מצינו בתורה. דינים שונים איך להתנהג בספיקות. א) דין עדים שצריך להאמין להם שכן הוא כדבריהם. אבל אי קמי שמיא גליא שאין האמת כדבריהם. אף שהם עדים כשרים מ"מ לא נשתנה הדין כלל מכפי שהוא באמת מפני הגדתן. ואם שני עדים מעידין על הדבר שהוא היתר ואחד יודע שהוא איסור אסו' לו להאכיל למי שאינו יודע. ואם האכילו עובר משום לפני עור. שאף שמי שאינו יודע צריך לסמוך על העדים. מ"מ לא נשתנה הדין בשביל הגדתן וזה מבואר במשנה ניסת עפ"י שני עדים שאמרו מת בעלה ואח"כ בא בעלה תצא וחייבת בקרבן

ה) עוד מצינו באיסורין דאזלינן בתר חזקה. ודין זה חלוק מדין עדים. דעדים מבררין את הספק וחזקה אינה מבררת כלל את המעשה. כדמוכח מהא