קובץ הערות קסח

מ"מ השהיה שאח"כ אינה שוא"ת כמו התם הישיבה אף שעלה בהיתר וכן מ"ש תוס' לענין כלאים דמשו"ה חשיבה השהיה קו"ע דהאיסור חל קודם הלבישה הא אי הוי אמרינן בכלאים דהאיסור חל אחר הלבישה לא היתה נחשבת השהיה למעשה וקשה ג"כ הרי הישיבה באילן נחשבת לקו"ע אפילו היכא דעלה מבעוד יום וצ"ע

כד) ומ"מ ל"ק מזה על דברי תוס' בנזיר (דמ"ג) הנ"ל דאין כונת הגמ' לומר דהישיבה היא קו"ע ממש דזה אינו אלא דלא דמי הך שוא"ת דישיבה לשוא"ת דבל תגרע דלא אמרינן שוא"ת עדיף בתרתי דסתרי אלא היכא שאין האיסור נעשה כלל ע"י האדם כמו בבל תגרע אבל בישיבה באילן האיסור דשוא"ת נעשה ע"י האדם

כה) עוד הקשה בשאג"א על תירוץ תוס' דלפי"ד לא הוי כלאים בציצית בעידנא דאיסור כלאים חל קודם הלבישה ומצות ציצית אינו מקיים עד אחר הלבישה. ולכאורה מבואר כדבריו בתוס' פ' השולח (דמ"א) שכתבו דלא אתי עשה דפרו ורבו ודחי לאו דלא יהיה קדש משום דלא הוי בעידנא דהל"ת עובר בהעראה והעשה אינו מקיים עד גמר ביאה ואף דא"א לגמר ביאה בלא העראה מ"מ לא הוי בעידנא

כו) והנה במנחת חינוך מצוה א' הקשה על דברי תוס' הנ"ל דאפילו בגמר ביאה ג"כ לא קיים המצוה עד שיולדו הבנים דהא אפילו בהיו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו ועוד הקשה דאפילו נולד לו בן לא קיים פ"ו עד שיהיו לו בן ובת אמנם קושיתו האחרונה ל"ק כלל דעיין פ"ק דיבמות דעשה דגילוח מצורע דוחה לל"ת דתער לא יעבור על ראשו דנזיר אף דתיכף כשגילח שתי שערות עובר בלאו ומצות גילוח לא קיים עד שיגלח כולו ומ"מ חשיב בעידנא משום דכל שער ושער הוא חלק ממצות גילוח וה"נ לידת הבן הוא חלק מקיום המצוה ושפיר חשיב בעידנא אלא דקושיתו הראשונה לכאורה תיקשי דע"י הביאה גרידא לא נתקיים כלל אפילו חלק מהמצוה

כז) ונראה לומר דאף דקיום המצוה הוא רק בלידת הבנים מ"מ מעשה המצוה מה שמוטל על האדם לעשות היא הביאה [וכעין זה בתורי"ד קידושין ע"ח עיי"ש.] דהלידה באה אח"כ מאליה בידי שמים וכה"ג חשיב שפיר בעידנא דלא בעינן לקיום המצוה בשעת עבירה הל"ת אלא סגי במעשה המצוה גרידא ומשו"ה בגמר ביאה חשיב בעידנא אבל ההעראה אינה ממעשה המצוה אלא הכשר להמעשה וע"כ לא הוי בעידנא וה"נ לענין ציצית אף דקיום המצוה הוא לאחר הלבישה אבל מעשה המצוה המוטלת על האדם לעשות היא הלבישה וחשיב בעידנא

כח) ובחידושי הר"ן פ' אלו מציאות כתב דכשהכהן נוטל האבידה מבית הקברות ע"מ להחזירה לבעליה חשיב בעידנא אף דקיום המצוה הוא רק לאחר שתבא האבידה ליד הבעלים והנטילה אינה אלא התחלה ממעשה המצוה ואפילו להחולקין שם על הר"ן וסוברין דבכה"ג לא חשיב בעידנא משום דהתם בנטילת האבידה ממקומה עדיין לא נגמרה מעשה המצוה עד שיגיענה ליד בעליה וזה דומה להעראה דלא הוי בעידנא לשיטת תוס' (ולדעת הר"ן באמת נראה דגם בהעראה חשוב בעידנא) אבל בגמר ביאה כו"ע מודו דהוי בעידנא משום דבזה עשה כל המעשה המוטלת עליו וה"נ בלבישת הבגד נגמרה מעשה המצוה והיא דומה לגמר ביאה

כט) ואכתי צריך לברר בהא דמפלגינן לענין כבוד הבריות בין קו"ע לשוא"ת מהו טעמו של חילוק זה אם הטעם הוא מפני מדרגת חומר איסורן של קו"ע ושוא"ת וא"כ צריך לפרש דקו"ע ושוא"ת הן בגוף האיסור או שהטע' הוא כנ"ל לענין עקירת דבר מה"ת דהמצוה וכה"ב הן שני דברים שאין דוחין זל"ז וממילא שוא"ת עדיף וא"כ הכל תלוי באיזה אופן עוברין על המצוה אם ע"י מעשה בידים או שיושב ואינו עושה כלום

ל) ונראה להביא מהא דמת מצוה דוחה את הפסח ומילה והתם ליכא למימר טעמא דשניהן אין דוחין זל"ז וע"כ שוא"ת עדיף דא"כ מאי חזית לבטל פסח ומילה מפני קבורת מת מצוה נימא איפכא לבטל קבורת המת מפני המילה אלא ע"כ דקבורת מת מצוה וכבוד הבריות חמור יותר מהמצוה וכמו עשה החמורה דדוחה לעשה הקלה וא"כ הא דכה"ב נדחה מפני קו"ע צ"ל הטעם דקו"ע חמור יותר מכה"ב וכן נראה ממ"ש תוס' בשבועות (ד"ל) בתירוץ השני דהיכא שחבירו עושה איסור על ידו בקו"ע נחשב גם אצלו לקו"ע ואינו נדחה מפני כה"ב והטעם לזה נראה מהא דקיי"ל כל שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעון חבירו וכיון דחבירו עובר על ידו בקו"ע יש עליו ג"כ חומר האיסור של קו"ע ואינו נדחה מפני כבודו אף שאינו עושה מעשה כלל ומבואר מזה דאיסור חמור של קו"ע לא ניתן לדחות מפני כה"ב אפילו בגוונא דאינו עושה מעשה כלל ובתוס' ברכות (ד"כ) כתבו הטעם דטומאת כהן ונזיר נדחה מפני כה"ב דקילי דהוי לאו שאינו שוה בכל וישנו בשאלה אף דעובר עליהן בקו"ע מ"מ כיון דאינן חמורין כשאר ל"ת נדחין מפני כה"ב

לא) וכיון דלענין כה"ב תלוי במה שקו"ע חמור יותר משוא"ת ממילא פירוש קו"ע לענין זה מה שגוף האיסור הוא קו"ע ואינו תלוי כלל באיזה אופן עוברין עליו ולפי"ז צ"ע מה שהוכיחו בתוס' מברכות (ד"כ) דכלאים חשוב קו"ע לענין כה"ב וה"נ לענין עקירת דבר מה"ת השהיה שמשהא על עצמו הוי מעשה ולפי הנ"ל אין זו קושיא כלל דאפילו נימא דאין השהיה חשובה מעשה מ"מ יש לה חומר האיסור של קו"ע דהא הל"ת של כלאים לעולם אחד הוא בין שעובר עליו ע"י מעשה או בלא מעשה וכיון דגוף איסור כלאים הוא איסור של קו"ע דהא לוקין עליו משו"ה אינו נדחה מפני כה"ב אפילו היכא דאינו עושה מעשה כלל אבל לענין עקירת דבר מה"ת י"ל דהשהיה אינה חשובה מעשה דשם אינו תלוי בחומר האיסור ולנוסח אחר דקושית תוס' היא ממכות (דכ"א ע"ב) אתי שפיר דכיון דלוקין על כל שהיה בפני עצמה מוכח דהשהיה הויא מעשה דלענין מלקות לא סגי בחומר דאיסור גרידא ללקות עליו אלא בעינן שיעבור על הל"ת ע"י מעשה אבל מכה"ב אין ראיה כלל דהוי מעשה

לב) ויש לפרש ראית תוס' דכיון דהוה ס"ל בקושיתם דאיסור כלאים חל ג"כ אחר הלבישה כמו חיוב ציצית א"כ איסור כלאים לעולם הוי איסור של שוא"ת אי נימא דהשהיה אינה מעשה והא דלוקין על כלאים ה"ט משום דלענין מלקות לא בעינן חומר האיסור של קו"ע אלא כיון שעובר עליו ע"י מעשה אף דעצם האיסור אין בו מעשה מ"מ לוקין עליו כדמוכח מניקף המסייע למקיף דלוקה אף דעצם איסור ניקף אין בו מעשה וא"כ איסור כלאים ראוי להיות נדחה מפני כה"ב דאין לו חומר האיסור של קו"ע וכיון דאיתא שם בגמ' דאינו נדחה מפני כה"ב שפיר מוכח מזה דהשהיה הוי מעשה וא"כ גוף האיסור כלאי' הוא איסור שיש בו מעשה וחשוב קו"ע דחמיר איסוריה

לג) ולפי"ז דין כה"ב חלוק מדין מלקות דלענין כה"ב הכל תלוי רק בחומר האיסור ואין נ"מ כלל אם עובר עליו ע"י מעשה או לא דהיכא דחמיר איסוריה אינו נדחה מפני כה"ב אפילו אם אינו עושה מעשה כלל כגון שחבירו עושה איסור על ידו ולהיפוך היכא דלא חמיר איסורא נדחה מפני כה"ב אפילו בעושה מעשה כמו בטומאת כהן ונזיר ולענין מלקות אינו תלוי בגוף האיסור ובחומרו אלא אם עובר עליו ע"י מעשה לוקה כמו בניקף דלוקה במסייע ואינו לוקה באינו מסייע אף דלאו דניקף