קובץ הערות קסז

מאליו ולא ע"י כניסתי לעזרה וראיה לזה מהמפגל בשעת עבודה דאינו לוקה אף דאילו לא עשה אז מעשה העבודה לא היה עובר כלום במחשבתו מ"מ לא מצרפינן העבודה שיהא נחשב מעשה ללקות ומשום דמעשה העבודה אינה מסייעה להמחשבה

יז) עוד כתבו שם בתוס' וא"ת דבפ' מי שמתו (ד"כ) נוסח אחר במכות (דכ"א ע"ב) משמע כשהוא לבוש כלאים ואינו פושטן לא חשיב שוא"ת אלא עמוד ועשה ואור"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעה שלבש באיסור אבל כאן לא נתחייב אלא לאחר שנתעטף עכ"ל. והנה בפ' מי שמתו (ד"כ) הוא לענין כבוד הבריות דהמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק משום דהוי קום ועשה ואינו נדחה מפני כבוד הבריות ולנוסח אחר שהקשו ממכות (כ"א ע"ב) הוא מהמבואר שם דאפילו שהא כדי לפשוט וללבוש חייב מוכח מזה דמה ששוהא על עצמו חשיב מעשה

יח) ויש לדקדק בדברי תוס' כיון דהוה ס"ל בקושיתם דאיסור כלאים חל רק אחר הלבישה כמו חיוב ציצית א"כ הי"ל להקשות בפשיטות דאיך משכחת לה מלקות בכלאים לעולם כיון דהלבישה אינה אסורה והשהיה אינה חשובה מעשה ונראה דאפילו נימא דהלבישה אינה אסורה אלא השהיה ששוהא על עצמו מ"מ לוקה בלבישת כלאים אף דגוף העבירה היה השהיה על עצמו מ"מ מעשה האיסור היא הלבישה וכעין זה מצינו במצות עשה כגון בפריה ורביה דקיום המצוה הוא בלידת הבנים ומעשה המצוה היא הביאה ושפיר לוקה על הלבישה אף דהשהיה אינה חשובה מעשה מצד עצמה ולא גרע מניקף המסייע למקיף דלוקה אף דגוף איסור ניקף אין בו מעשה וכן המבשל ביו"ט לוקה אף דגוף איסור בישול מה שהתבשיל מתבשל נעשה מאליו ואפילו למאן דאמר דאינו לוקה בכלאים על השהיה כמ"ש תוס' שבועות (די"ז) עיי"ש מודה במבשל ביו"ט דלוקה משום שעשה מעשה שהעמיד הקדירה אצל האש אף דהעמדת הקדירה אינו גוף האיסור דהא אילו יסלק את הקדירה קודם שתתבשל כשיעור לא עשה איסור כלל וההעמדה אינה אלא מעשה האיסור ועצם האיסור נעשה אח"כ מאליו ומ"מ לוקה וה"נ אף דגוף איסור כלאים היה השהיה על עצמו מ"מ הלבישה היא מעשה האיסור ושפיר לוקה בשבילה אבל מהא דלוקה על כל שהיה ושהיה כשהתרו בו מוכח דהשהיה חשובה מעשה מצד עצמה דאין לומר בזה דלוקה משום מעשה הלבישה דא"כ נמצא שלוקה מלקיות הרבה על מעשה אחת וזה אי אפשר וע"כ דהשהיה בפני עצמה חשובה מעשה גם בלא הלבישה שמתחילה ומשו"ה לוקה על כל שהיה ושהיה וכן בפ' מי שמתו דהשהיה אינה נדחית מפני כבוד הבריות מוכח ג"כ דהשהיה בעצמה חשובה מעשה דהא על הלבישה כבר עבר ואם כן ה"נ גבי ציצית נהי דהחיוב בא אחר העטיפה מ"מ השהיה ששוהא את הבגד על עצמו הויא ג"כ מעשה

יט) ותירצו דבכלאים האיסור הוא קודם לבישה וכונתם בזה דאף שהוכיחו דהשהיה חשובה מעשה מצד עצמה היינו דוקא היכא שהלבישה היתה באיסור אבל בציצית שהלבישה היתה בהיתר אין השהיה חשובה מעשה כן נראה כונתם אף דטעם החילוק הזה צ"ע להבינו דמה תועיל הלבישה באיסור שתהא השהיה חשובה מעשה מצד עצמה

כ) ונראה דאפילו אם הלבישו חבירו בכלאים ואח"כ נודע לו מזה ג"כ צריך לפושטו אפילו בשוק דכיון שהשהיה באה מכח לבישה אסורה חשיבא כקו"ט ואינה נדחית מפני כה"ב וכן מבואר ברמב"ם פ"י מהל' כלאים דחייב מלקות היכא שהלבישו חבירו כלאים אלמא דהשהיה בעצמה חשובה מעשה אפילו הלבישו חבירו. ומ"ש שם בכ"מ דהרמב"ם איירי שהנלבש סייע להמלביש כמו גבי ניקף דאינו לוקה אלא א"כ סייע להמקיף אינו נראה כן מלשון הרמב"ם שהרי בפי"ב מהל' עכו"ם גבי הקפה כתב בהדיא ואין הניקף לוקה אלא א"כ סייע להמקיף וכאן כתב סתם דהנלבש לוקה והטעם משום דהשהיה חשובה מעשה היכא שבאה מכח לבישה של איסור. ואף דכתב שם הרמב"ם דלא מחייב בשהיה אלא היכא ששהא כדי לפשוט וללבוש וכאן כתב סתם דלוקה הנלבש ולא פירש שישהא כדי פשיטה ולבישה היינו טעמא דהתם איירי לחייבו במלקיות הרבה צריך שישהא כדי פשיטה ולבישה דאל"ה הויא כולה מעשה אחת ואינו לוקה אלא אחת אבל ללקות אחת אין צריך שיעור לשהיתו

כא) ובשאג"א סי' ל"ב הקשה על דברי תוס' מנזיר (די"ז) דהנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה חייב אלמא דכל שתחלת הדבר היה ע"י מעשה אף שהיה בהיתר חשיב כמעשה אם נעשה אח"כ איסור בלתי מעשה וכן כתב במל"מ ספ"ג מהל' ביאת מקדש עיי"ש וא"כ גבי ציצית אף שהלבישה היתה בהיתר מ"מ השהיה חשובה מעשה. ונראה שאין ד"ז מוסכם כלל להקשות מזה על דברי תוס' דז"ל תוס' בנזיר (דמ"ג) ד"ה כגון שנכנס ובא אחר ופרע עליו את המעזיבה וצ"ל דהוא מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי עכ"ל וכן הוא שם בפירוש הרא"ש וכן הוא עוד בפירוש הרא"ש בנדרים (ד"ד) כגון שנזר והוא בבית הקברות עיי"ש אלא שבתוס' נזיר (די"ז) ד"ה אילימא דאמרי ליה לא תנזור חולקין בזה על הרא"ש עיי"ש עכ"פ אין מזה קושיא על דברי תוס' ביבמות די"ל דס"ל כדעת תוס' בנזיר (דמ"ג) הנ"ל

כב) וראיה לדברי תוס' מעירובין (ד"ק) תני חדא אם עלה באילן לא ירד ותניא אידך ירד ומוקי לה כתנאי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע במתן א' שנתערב במתן ד' דלר"י דאמר שוא"ת עדיף ה"נ לא ירד ולר"א דאמר קו"ע עדיף ה"נ ירד ולדברי השאג"א לא דמי כלל אהדדי דישיבתו באילן באה לו ע"י עליתו דהוי מעשה גמור וא"כ גם ישיבתו עכשיו הויא מעשה כמו לענין חיוב מלקות אלא ע"כ דלא מהני לזה מה שבא ע"י מעשה מתחלתו דמ"מ עכשיו אינו עושה מעשה בידים ועיי"ש בסוגיא דדחי לה ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דלא קא עביד איסורא אבל הכא דקא עביד איסורא ה"נ דירד ופירש"י כשהוא יושב ואינו נותן הלאו דבל תגרע והעשה דונתן על קרנות נעקרין מאליהן אבל זה ישיבתו תשמיש הוא שהוא משתמש באילן עכ"ל ואמאי לא קאמר דהתם הישיבה באה ע"י מעשה העליה דכונת הגמ' לומר דשני מיני שוא"ת הן חדא היכא שאינו נעשה ע"י האדם כלל אלא האיסור בא מאליו לגמרי כמו לאו דבל תגרע ואידך היכא שהאיסור נעשה ע"י האדם בשוא"ת כגון הכא שיושב על האילן דאף שאינו עושה מעשה ממש מ"מ בישיבתו הוא עובר על האיסור ואמאי לא קאמר דהישיבה היא מעשה גמורה שבאה על ידי עניתו שמתחילה

כג) אבל באמת גם על דברי תוס' קשה מסוגיא הנ"ל דהרי התם עלה באיסור ובכה"ג גם לדעת תוס' השהיה שאח"כ חשובה מעשה כמו בכלאים ואיך מדמי לה בגמ' לבל תגרע שלא היתה שם שום מעשה בתחלה וגם למאי דדחי בגמ' לא אידכר כלל הך טעמא שהיה מעשה בתחלה ואפשר דכונת הגמ' לדחות דאפילו היכא שעלה מבעוד יום שהעליה היתה בהיתר מ"מ הישיבה תשמיש הוא וצריך לירד דהישיבה אינה שוא"ת אלא דא"כ תיקשי איפכא דגם בציצית שלבש בהיתר