קובץ הערות קסו

קרוב לו ראוי ללקות בודאי גם אי לאו קרא דלה יטמא דדרשינן מינה בת"כ מיטמא הוא על הודאי ואינו מיטמא על הספק וע"כ שפיר הקשו הראשונים על הברייתא הזאת ל"ל קרא לזה ומה"ת יטמא על הספק דאין לתרץ ע"ז כמ"ש במנחת חינוך דנ"מ לענין מלקות דלפי הנ"ל גם בלאו הך דרשה לוקה]

יא) ומצאתי בחידושי הרשב"א פ"ק דר"ה שכתב דהיכא שתיקנו חכמים לעשות המצוה שני פעמים ליכא משום בל תוסיף והביא ראיה ממה שעקרו חכמים מצות בשוא"ת והא איכא בל תגרע אלא דבתקנת חכמים ליכא בל תגרע וה"ה בל תוסיף עיי"ש. ובטורי אבן הקשה על ראית הרשב"א דכמו שעקרו את גוף המצוה בשוא"ת ה"נ עקרו את הלאו דבל תגרע

יב) ונראה מזה דהרשב"א מפרש החילוק בין שוא"ת לקו"ע דיש כח ביד חכמים לפטור מחיוב מצוה ולא להתיר איסור ואין נ"מ כלל אם עובר ע"י מעשה או לא ומשו"ה קשיא ליה מבל תגרע דהוא איסור ואין כח בידם להתירו אלא דלכאורה קשה על ראית הרשב"א דכיון שפטרוהו חכמים מהמצוה ממילא ליכא בל תגרע כלל כיון שאין עליו חיוב כלל לקיים המצוה

ומוכח מזה דגם הרשב"א סובר כמ"ש למעלה שהמצוה של תורה עומדת במקומה ושפיר איכא בל תגרע ומה שהקשה עוד בטורי אבן על דברי הרשב"א דבמבטל מצות עשה לגמרי ליכא בל תגרע מצאתי בשערי תשובה שער ג' אות י"א שכתב ג"כ דבביטול מצוה איכא בל תגרע ומדברי הרשב"א אלו מבואר להדיא כדעת הרמב"ם דאיכא לא תסור על כל דברי חכמים וכן הוא בשערי תשובה שער ג' אות ד' וכן כתב בדרשות הר"ן דרוש ה' עיי"ש באורך

יג) [והנה אי נימא דאין כח לחכמים להתיר איסור ל"ת אפילו בשוא"ת קשה מהא דשומנו של גיד אינו נאכל בפסח דהעמידו דבריהן בשוא"ת והכא איכא ל"ת ולא תותירו ועיין בפי' הרא"ש נזיר (י"ט ע"ב) דעקרו חכמים לאו דבל תאחר משום דהוה שוא"ת בנזר בחוץ. ואולי דעקרו חיוב קרבנות וממילא ליכא ב"ת. נ] ובעיקר הפלוגתא אי יש כח ביד חכמים לעקור בקו"ע עיין בתוס' ב"מ (כ') גבי עדיו בחתומיו זכין לו דעקרו בקו"ע וכן עוד בתוס' ב"ב (מ"ח) גבי אפקעינהו לקידושין דהוא מטעם עקירה ויש לעיין אם ע"י העקירה מכאן ולהבא יהא ניתר בקרובותי' עיין בסימן י"ב ונראה דלא דמי דהתם נפקעה האישות אבל חכמים אין מפקיעין האישות אלא שמתירין האיסור]

יד) וכן מדברי תוס' שהקשו דסדין בציצית הוי קו"ע כשלובש טלית בלא ציצית ואי נימא שע"י עקירת חכמים נעשית הטלית פטורה מן התורה אין כאן שום איסור אלא ודאי דס"ל להתוס' שהחיוב דאורייתא ישנו גם לאחר העקירה וע"כ שפיר הקשו דהוי קו"ע דנהי נמי דגוף ביטול מצות ציצית הוא שוא"ת כמ"ש המרדכי בשם ר"י מ"מ הוא עובר ע"ז במה שלובש את הטלית דהוא קו"ע וס"ל לתוס' דלענין עקירת דבר מה"ת אינו תלוי כלל בגוף האיסור אם הוא קו"ע או שוא"ת אלא באיזה אופן הוא עובר עליו דמצות ציצית דאורייתא והמצוה לשמוע דברי חכמים הן תרתי דסתרי אהדדי וע"כ אסור לו לעשות מעשה בידים אפילו אם עצם האיסור הוא שוא"ת מ"מ אין לו לעבור עליו ע"י קו"ע ואין דומה לדין מלקות דהתם תלוי בגוף האיסור אם הוא קו"ע וכיון דהאיסור הוא מה שאינו מביא קרבן בראיתו וזהו שוא"ת מצד עצמו הוי לאו שאין בו מעשה ואף שאופן העבירה הוא ע"י מעשה וזה דומה לאומר שבועה שאוכל ככר זו היום אם אוכל זו ועבר היום ולא אכלה דפטור ממלקות שהאיסור אין בו מעשה אף שעבר על האיסור ע"י אכילת התנאי שהוא מעשה (עיין הג"ה). ומעתה אין דברי ר"י בתוס' סותרין לדברי ר"י שבמרדכי דלענין גוף האיסור הוי שוא"ת דהלבישה מצ"ע אינה אסורה ואין האיסור אלא מה שאין בו ציצית אבל מ"מ בלבישתו הוא עובר ע"י קו"ע וכיון שמה"ת עדיין הטלית חייבת בציצית אסור לו לעשות מעשה נגד מצות התורה

טו) ואחד מן החברים הקשה ע"ז דמ"מ כיון דס"ל לר"י במרדכי דמותר ללבוש טלית בשבת בלא ציצית מפני שהוא אנוס דאסור לעשות ציצית בשבת א"כ ה"נ כיון שאסרו חכמים לעשות ציצית בסדין הוא אנוס בתקנתא דרבנן וממילא מותר לו ללבוש הטלית וא"כ אכתי דברי ר"י סותרין אלו את אלו וצ"ע

ואולי י"ל כיון דאי לאו טעמא דאנוס היה אסור לעבור על המצוה של תורה ע"י קו"ע אין להם לחכמים לעשותו אנוס ע"י תקנתם דאנוס אינו פטור גמור כדמוכח בכמה דוכתי דאנוס חייב בתשלומין כמו אם היה אנוס בפסח ראשון חייב בפסח שני לכו"ע ואילו גר שנתגייר בין ראשון לשני פטור מפסח שני אליבא דמ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא ומוכח מזה דאנוס אינו פטור וע"כ אינו ראוי לחכמי' לעשותו אנוס. אלא דלפי"ז קשה להבין סברת המרדכי דמותר ללבוש בשבת טלית בלא ציצית מטעם אנוס כיון דאנוס אינו פטור א"כ הוא מבטל מצוה באונס ולמה יהא מותר ללבוש את הטלית לא ילבוש ולא יבטל את המצוה וצ"ע. ויש לחלק קצת גם בזה דהתם גם אם לא ילבוש הבגד לא יוכל לקיים המצוה אבל הכא אי לאו אונסא דתקנתא דרבנן היה אפשר לו לקיים המצוה ובכה"ג אין להם לחכמים לעשותו אנוס ועדיין צ"ע

הג"ה [עוד אפשר לומר דאפילו אי נימא דהכניסה לעזרה היא חלק מהאיסור ואינו דומה לתנאי דאין לו שייכות להאיסור כלל מ"מ י"ל דכשהאיסור מורכב משני חלקים חלק אחד שיש בו מעשה וחלק אחר שאין בו מעשה ג"כ אינו לוקה דכיון דלא סגי לחייבו בחלק שיש בו מעשה גרידא והחלק שאין בו מעשה לא יוכל לסייע לחיוב מלקות ממילא אינו לוקה ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ח דהנכנס למצרים אינו לוקה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה עכ"ל ואפשר שביאורו כנ"ל דהכניסה בלא שום מחשבה אין בה איסור והמחשבה להשתקע היא חלק מהאיסור וכיון דמחשבה אינה מעשה אי אפשר לחייב מלקות על ידה דדבר שאין בו מעשה כמו שאינו יכול בעצמו לחייב מלקות ה"נ אינו יכול לסייע ולהצטרף לחיוב מלקות ומ"מ ד"ז צריך בדיקה]

טז) וכל זה הוא לדעת הגאון בעל שאג"א ופירושו בדברי הרמב"ם דהנכנס לעזרה ריקם אינו לוקה משום דעצם האיסור מה שהוא ריקם אין בו מעשה ולא מהני מה דהכניסה יש בה מעשה אבל באמת צ"ע מהא דקיי"ל בניקף שסייע להמקיף לוקה והתם עצם איסור ניקף לעולם אין בו מעשה ומ"מ לוקה כשסייע להמקיף ומוכח מזה שאם עבר על איסור שאין בו מעשה ע"י מעשה לוקה וא"כ ה"נ גבי נכנס לעזרה ריקם אף דגוף האיסור אין בו מעשה מ"מ הרי עבר עליו ע"י מעשה וע"כ צ"ל כמ"ש בס' ארצות החיים (סי' ח') לדחות ראית השאג"א דטעם הרמב"ם משום דחגיגה יש לה תשלומין כל שבעה וממילא כשנכנס לעזרה להתראות ביום ראשון ולא הביא קרבן עדיין לא עשה שום עבירה במה שנכנס בלא קרבן דהא יש לו תשלומין ואחר שעברו ימי החג ולא הביא קרבן אין בו מעשה עכ"ל

ואפשר לתרץ לדעת השאג"א דדוקא בניקף שסייע במעשה שלו להיות ניקף לוקה אבל בכניסתו לעזרה לא סייע בזה שיהיה ריקם דמה שהוא ריקם נעשה