קובץ הערות קסד

שאין להן ידיעה הרי לא שבו ומה מועיל הקרבן בלא תשובה אלא צ"ל דכיון שאין יודעין שצריכין לשוב שפיר מכפר הקרבן לחודיה: סימן ס"ח

א) דף צ"ג תוד"ה קנוי' לך מעכשיו ואומר ר"י דר' יוחנן לטעמי' וכו' דמעכשיו יתחיל הקנין ולאחר ל' יגמור ולהכי בעינן שתהא בסוף ל' במקום הראוי למשיכה. ואם עומדת בסוף ל' ברה"ר לא מהני. ונראה דאז לא נגמר הקנין אבל מ"מ היא מקודשת ואינה מקודשת כמו בתוך ל' דאותה מקצת קידושין שכבר חלה בתוך ל' למה תתבטל אם אין הקידושין נגמרין לאחר ל'. וכן אם חזרו בהן בתוך ל' דמהניא חזרתן לענין שלא יגמרו הקידושין אבל מ"מ המקצת שכבר חל לא נעקרה למפרע וא"כ תשאר לעולם מקודשת ואינה מקודשת כמו בתוך ל'

ב) שם ד"ה מייתי כנתא דפירי וכו'. דלא מסתבר לומר דלא חשוב בידו מפני שהי' רחוק מהם דאין נראה לחלק בין קרוב לרחוק עכ"ל וכונתם דא"צ שיהי' הדבר בידו בפועל אלא כיון דמצד הדין יש כח בידו לעשות מקרי בידו. ונראה דדבר זה אינו מוסכם עיין ברא"ש פ' עשרה יוחסין (סי' ט"ז) דעת רבינו יואל דגוסס אינו מגרש אשתו אפי' הוא מיושב בדעתו. והביא ראי' מהא דלא מהני לר"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס משום דבשעה שבאו לעולם לאו בר מתנה הוא דרוב גוססין למיתה וכמת הוא חשוב ורשב"ם פי' משום דגוסס אינו יכול לדבר ואין בו כח ליתן ומשמע הא אם יכול לדבר יש בו כח ליתן. והק' רבינו יואל על פי' רשב"ם א"כ אמאי נקט גוסס אפי' חולה בעלמא שאינו יכול לדבר נמי. אלא מדנקט גוסס ש"מ שאפי' יכול לדבר אין מתנתו מתנה והנה הא דלא מהני לר"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס היינו משום דכו"ע סברי דאין אדם מקנה דשלב"ל. ובעינן שיהא בידו אלא דבזה פליגי דחכמים ס"ל דבעינן שיהא בידו עכשיו בשעת המכירה ור"מ סובר דסגי במה שיהא בידו אח"כ בשעה שהקנין צריך לחול. ואם אין בידו לא עכשיו ולא אח"כ מודה ר"מ לחכמים דאין אדם מקנה דשלב"ל ובזה נחלקו רשב"ם ורבינו יואל בנכסים שנפלו לו כשהוא חולה. ודעת רבינו יואל דדוקא נקט בגמ' גוסס. ולא חולה בעלמא אפי' אינו יכול לדבר דבכה"ג מקרי שפיר בידו אלא דוקא בגוסס מקרי לאו בידו משום דחסר לו כח הקנין מצד הדין דכמת הוא חשוב. ודעת הפוסקים כרשב"ם דגוסס הוי בר קנין מצד הדין ומ"מ לא מקרי בידו כיון שאין לו כח לדבר. וא"כ מוכח דבעינן שיהא בידו בפועל ולא סגי במה שהוא בידו מצד הדין. ואין טעם לחלק בין בידו דר"מ לבידו דרבנן ולפי"ז לכאורה שפיר יש לחלק בין היו הפירות במקום קרוב או רחוק שאין בידו לתולשם. ודעת ר"י שם כפי' רשב"ם ולא כפי' רבינו יואל

ג) ומש"כ רבינו יואל דגוסס אפי' יכול לדבר לאו בר קנין הוא משום דחשוב כמת. קשה מה בכך שחשוב כמת דהא דמת לאו בר קנין הוא ה"ט משום שאין בו כח ולא דעת להקנות וגם הנכסים אינן שלו. אבל גוסס שיש לו כח ודעת להקנות והנכסים שלו מה איכפת לן שהוא חשוב כמת. ומצינו כה"ג (יבמות פ') בן שמונה אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים ואם מת קודם עשרים איגלאי מילתא דהי' נפל והי' דינו כמת אף שיש לו דעת ונכסים וטעמו של ד"ז צ"ע

ד) ובפ' אע"פ באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכי מיגרשא ופריך מי איכא דהשתא לא חייל ולבתר זימנא חייל. ובמסקנא משני שאני קונמות דקדוה"ג מפקיע מידי שעבוד אי הכי ניחול מהשתא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל. והק' הר"ן שלהי נדרים דהדרא קו' לדוכתא דכיון דאינה יכולה להקדיש מעכשיו משום דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל אין בידה להקדיש לאחר שתתגרש וי"ל כיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו רבנן כי אלמוהו הנ"מ דלא ליחול מהשתא אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול עכ"ל. והדברים צריכין ביאור דע"כ הא דאלמוהו מדאורייתא הוא ע"י הפקר בי"ד דבלא"ה אין כח ביד חכמים לעקור איסור נדר בקו"ע. וא"כ אין יכולה לאסור אחר זמן כיון דמדאורייתא אין לה כח לאסור עכשיו. ונראה כונת הר"ן דהא דאלמוה הטעם מפורש בגמ' כי היכי דלא תיקדוש מהשתא וא"כ לא אלמוה אלא אם תקדיש מעכשיו אבל אם אוסרת לאחר זמן לא אלמוה כלל. וכל כמה דלא אלמוה יש לה הכח לאסור גם עכשיו וע"כ יכולה לאסור לאחר זמן ואף שבפועל אינה יכולה לאסור עכשיו היינו משום דאז תתחדש מניעה ע"י אלמוה. אבל עתה שאינה אוסרת מעכשיו עדיין לא נתחדשה המניעה מצד אלמוה וכל כמה דליכא להך דאלמוה הכח בידה מצד הדין להקדיש גם עכשיו. ובכה"ג מקרי בידה אף דבפועל אין בידה להקדיש עכשיו וזה נראה כדעת רבינו יואל וצריך ישוב

ה) ובפ' אע"פ (נ"ט:) התם בידו לפדותה אבל אשה אין בידה לגרש את עצמה. וקשה הא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה תי' הרמב"ן [הובא שם בשיטה] לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר א"נ וא"ע שאילו ודאי אמרה לכשתאמר א"נ תיקדוש קדשה משום שתלתה בדבר שבידה וכן באומר שדה זו שמכרתי מעכשיו אם לא באתי לכשאבא תיקדוש קדשה שבידו לבא ולבטל את המקח. אבל השתא שתלתה בדבר שאינו בידה. אע"פ שבידה מצד אחר לא מהני ודמי לאומר שדה שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תיקדוש דלא קדשה משום דאין בידו ליקח ממנו אף שבידו לבא ולבטל המקח. והרשב"א כתב ע"ז. הא גופא מיבעי לי כיון דבידו לבטל המקח משום צד ויכול להקדישו אם ירצה דידי' הוא וביתו שלו קרינא בי' עיי"ש. ואי נימא דהא דבידו תלוי אם הוא בפועל בידו אין טעם לחילוקו של הרמב"ן דמאי נ"מ מאיזה טעם הוא בידו הא מ"מ בידו להקדישו אבל אי נימא דבידו מיקרי אם יש כח בו מצד הדין אז יש מקום לחילוקו של הרמב"ן [דנ"מ מאיזה כח הוא בא] ואולי בזה נחלקו הרמב"ן והרשב"א

ו) ולשי' רבינו יואל דהא דלא מהני בנכסים שנפלו כשהוא גוסס הוא מפני שהגוסס אינו בר קנין מצד הדין אבל בנכסים שנפלו כשהוא חולה מהני לכאורה הי' מקום ליישב קו' הגאון מחנה אפרים מהא דמבואר ס"פ יש נוחלין דמהני גט עם גמר מיתה אף דאז אין בידו לגרשה. ויתיישב לפי"ד הרמב"ן ר"פ מי שאחזו דמחזקינן לי' בדעתא צילותא עיי"ש אלא שאין בו כח לדבר ובכה"ג ליכא גריעותא דלאו בידו לדעת רבינו יואל. אבל באמת ז"א דהא מ"מ בשעת גמר מיתה אין לך גוסס גדול מזה וגוסס לאו בר קנין הוא. ובמחנ"א כתב לחלק בין דבר שב"ל לדבר שלב"ל. ולכאורה דשלב"ל לר"מ הוא כדשב"ל לרבנן וי"ל דבהא כו"ע ס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל רק אם הוא בידו אלא דבהא פליגי דרבנן סברי שצריך להיות עכשיו בידו ור"מ ס"ל דסגי במה שיהי' בידו אח"כ בשעת חלות הקנין אף שבשעת מעשה הקנין לא הוי בידו. ולרבנן סגי במה דהוי בידו עכשיו וא"צ שיהי' בידו אח"כ דכו"ע ס"ל דסגי בחד זימנא בידו או עכשיו או אח"כ: