קובץ הערות קסג

היכא דלאו בידו. ומהרי"ק לא כתב דאפשר ללמוד. להיכא דלא איתחזק ולאו בידו. אלא מטבילת נדה דהתם לא שייך טעמא דבעלים. ואינו אלא מטעמא דבידו מגרע כח החזקה. כמבואר שם בדבריו אבל בשאר איסורין דשייך טעמא דבעלים. ודאי אין ללמוד להיכא דלא הוי בידו וע"כ כתבו תוס' דאין ללמוד משחיטה דע"א נאמן היכא דאינו בידו]

י) ובשו"ת הגרעק"א העיר ממ"ש תוס'. דהא דע"א נאמן במיתת הבעל אינו אלא מדרבנן. ואמאי אינו מדאורייתא. כיון דחזקה דאשה דייקא ומינסבא. מרע לחזקת אשת איש דמשו"ה קאמר בגמ'. הבא עליה באשם תלוי קאי ולא בחטאת או בחנק. כמ"ש תוס' שם וכיון דחזקת א"א איתרע ליהמן ע"א מדאורייתא. לדעת תוס' דגם בדשב"ע ע"א נאמן היכא דלא איתחזק איסורא ויש לתמוה דהי"ל להקשות יותר. דלדעת תוס' אין נ"מ כלל בין דשב"ע לשאר איסורים. דממ"נ היכא דאיתחזק איסורא גם בכל האיסורין אין ע"א נאמן. והיכא דלא איתחזק נאמן גם בדשב"ע. ושמא י"ל לפי מ"ש בנתיבות ס"ס ל"ח דבאיסורין אפילו היכא דאין ע"א נאמן מ"מ לא בעינן הגדה בבי"ד. ובדשב"ע ודאי בעינן קב"ע בבי"ד כמו בממון אלא שבמשובב נתיבות שם פקפק ע"ז. ובאמת הדברים מחוסרין ביאור לומר דצריך שני עדים. ואין צריך לדיני עדות

יא) והעיקר נראה כמ"ש בשב שמעתתא. שמעתתא ו' דהא דע"א נאמן בדשב"ע. היכא דלא איתחזק הטעם. כמ"ש בתשובת מיימוני גבי שליח אומר טעיתי. דלדברי העד אינו מעיד כלל בדשב"ע דלא היה כאן איסור ערוה מעולם. אבל בע"א אומר מת הבעל אף דאין כאן חזקת איסור משום דחזקה דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א מ"מ עד עכשיו היתה אשת איש. וא"כ הוא מעיד על ערוה להתירה וכן בנדה אי הוי דשב"ע אף דלא הוי חזקת איסור משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה מ"מ עד עכשיו היתה אסורה. והעדות היא להתיר איסור ערוה. ואין ע"א נאמן. אבל בשאר איסורין כה"ג שפיר ע"א נאמן כיון דאינו מעיד נגד החזקה. וכן באומר בני זה בן י"ג שנה דנאמן לענין איסורין משום דסופו ליגדל ואילו לענין חליצה כתב בספר התרומה דאינו נאמן משום דהוי דשב"ע. ואפשר שזוהי כונת מהרי"ק במ"ש לתרץ דברי תוס'. דמשו"ה אין ע"א נאמן בנדה אילו היתה דשב"ע דנהי דהספק נקיים. לא מיקרי חזקת איסור מ"מ לענין הספק שמא לא טבלה שפיר מיקרי חזקה. כמו בנוגע בשרץ דג"כ אינו בחזקת שיגע בשרץ כל שעה ומ"מ בספק טבל הוי בחזקת טומאה. והא דנדה נאמנת לומר טבלתי הוא משום דבידה לטבול וטעמא דבידה בנדה אינו משום בעלים כמו בשאר איסורין. אלא משום דבידה מגרע כח החזקה. אבל אילו היתה דבשב"ע אין עד אחד נאמן אף דבידה מגרע כח החזקה כמו בסופו ליגדל דג"כ מגרע כח החזקה. ומ"מ לענין דשב"ע אינו נאמן. אלא שדבריו צ"ע. דטעמא דבידה מהני גם בדשב"ע דהא בעל שאמר גירשתי נאמן. משום דבידו לגרשה ואפשר דכונת מהרי"ק דנדה נאמנת גם באומרת טבלתי אתמול דכה"ג בדשב"ע אינו נאמן למפרע משום דמיגו למפרע לא אמרינן. כמ"ש בש"ש ש"ו דטעמא דבידו בדשב"ע. הוא רק משום מיגו אבל בשאר איסורין מהני בידו גם להאמינו למפרע עיי"ש. אלא דאיכא למ"ד דגם באומר גירשתי למפרע נאמן מכאן ולהבא. דפלגינן דיבוריה וא"כ גם באומרת טבלתי אתמול נאמנת מכאן ולהבא. אפילו הוי דשב"ע. משום דבידה לטבול עכשיו וצ"ע

יב) ובמ"ש תוס' דבנדה לא איתחזק איסורא. משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה. צריך להבין כיון דצריכה לטהרתה נקייים וטבילה. וא"כ כי היכי דבספק טבילה. מיקרי חזקת איסור אי לאו משום דבידה לטבול. ה"נ בספק נקיים אמאי לא הוי חזקה. והנה בהא דמעמידין דבר בחזקתו כגון באשת איש שנתגרשה בספק גירושין דהויא בחזקת אשת איש. נראה דאין הכונה דכמו שהיתה אסורה אתמול אנו צריכין לומר שהיא אסורה גם היום. אלא משום דאתמול היתה אסורה לעולם גם על היום ועכשיו אנו מסופקין אם נתחדש בה דבר המתירה. בזה אמרינן שלא נשתנה דינה שהרי אתמול היה דינה שתהא אסורה גם היום. דהא דא"א ניתרת בגירושין אין הכונה שמתחלה לא נאסרה רק עד זמן גירושיה דזה אינו אלא מתחלה היתה אסורה לעולם והגט הוא היתר שמתחדש אח"כ. וכן בטמא שטבל קודם טבילתו היה דינו שיהא טמא לעולם. והטבילה היא הפקעה מחודשת. ומשו"ה בספק טבל מוקמינן ליה בחזקת טומאה. שהרי קודם שנולד הספק היה דינו שיהא טמא גם עכשיו. אבל אם האיסור היה מתחלתו רק לזמן והספק הוא אם הגיע הזמן. כגון באשה שנתקדשה לשלשים יום. למ"ד דקדושת הגוף פקעה בכדי נראה דלא שייך חזקה. ולא מיבעי' אם הספק הוא אי נתקדשה לכ"ט יום או לל' ודאי לא שייך חזקת א"א. ואדרבא נראה דהויא בחזקת פנויה *וראיה לזה מס"פ השואל בספק שכירות לי"ב או לי"ג חדשים. דמוקמינן לארעא בחזקת מרא קמא. ואמאי לא נימא אדרבא בחזקת שוכר קיימא עד השתא וספק אם יצאה עכשיו מרשותו. אלא אמרינן דכיון דהספק הוא על תחילת היציאה מרשות בעלים. אם נפקעה מרשותו לזמן מרובה או לזמן מועט מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים וה"נ באשה שנתקדשה ומסתפקא לן אם נתקדשה לזמן מרובה או מועט מוקמינן לה בחזקת פנויה. אלא אפילו אם ודאי נתקדשה לל' יום והספק הוא אם כבר נגמרו הל' יום. נראה דלא שייך בזה חזקת אשת איש שהרי בסוף ל' יום אינה צריכה לדבר המתירה שהזמן יתירנה. אלא שכיון שנגמר זמן איסורה ממילא עומדת בהיתירה הראשון ולא נתחדש בה עכשיו שום דבר ע"י כלות הזמן. וי"ל דזהו הטעם בנדה. דכיון שאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה לא נאסרה מתחלתה אלא לשבעה ימים. ועכשיו שאנו מסופקין אם כבר נגמרו השבעה ימים לא מיקרי חזקת איסור שהרי אם כל השבעה היו נקיים לא נתחדש בה שום דבר. ואתמול לא היה דינה שתהא טמיאה גם היום. ר"ל שלא תועיל לה טבילה. ובכה"ג לא מיקרי חזקת טומאה כיון שלא היה דינה מתחלה שתהא טמיאה לעולם

יג) ובהא דר' מאיר מחייב באומר לא אכלתי כתבו בתוס' דממשכנין אותו. ואע"ג דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן משום דמן הסתם יביא מעצמו. אבל באומר לא אכלתי לא יביא לעולם מעצמו. ויש לדקדק איך אפשר לחייבו בקרבן. כשאומר לא אכלתי דהא כל חייבי חטאות אין מתכפרין. אלא א"כ עשה תשובה כמבואר ספ"ק דשבועות וכשאומר לא אכלתי לא יעשה תשובה לעולם. והיה אפשר לומר דמשו"ה אין מתכפר בלא תשובה. דכיון שיודע שחייב לשוב ואינו שב. הוא עכשיו מזיד וחטאת אינו מכפר אלא על השוגג. אבל הכא מה שאינו שב הוא משום שסבור שלא אכל וא"כ גם עכשיו הוא שוגג ושפיר מתכפר בלא תשובה. אבל זה אינו דאפילו המביאין על הזדון כשגגה. אינן מתכפרין בלא תשובה וצ"ל דהא דקרבן אינו מכפר בלא תשובה. אין הטעם דכפרת קרבן לבדה לא סגיא לכפר אלא בצירוף התשובה. אלא הטעם דכיון דיודע שחייב לשוב ואינו שב הוי רשע וכתיב זבח רשעים תועבה. אבל כשאינו יודע שצריך לשוב לא מיקרי רשע. וקרבנו כשר. וראיה לזה מהא דפריך בפ"ק דשבועות גבי שעיר יוהכ"פ מכפר אעשה היכי דמי אי דלא עשה תשובה. זבח רשעים תועבה. ומוכח מזה דגם קרבנות ציבור אינן מכפרין על מי שלא שב וא"כ תיקשי בשעירי הרגלים. דמכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וכיון * [עיין בתוס' ר"פ המוכר את הבית נ.]