קובץ הערות קסב

פ' האומר גבי האומר בני זה בן י"ג שנה נאמן לאיסורין והקשו בתוס' דע"א אינו נאמן נגד החזקה. אלא היכא דבידו והכא לאו בידו. ותירצו דכיון דסופו ליגדל. עשאהו כדבר שבידו ודבריהם צריכין ביאור. דמה בכך דסופו ליגדל. מ"מ חזקת קטנות הוי חזקה מעלייתא. כמ"ש תוס' (יבמות ס"ח) ועוד מצינו בחזקת חי דהויא חזקה אף דכל אדם סופו למות. וכן צריך ביאור דברי מהרי"ק בשורש ע"ב. שכתב הטעם בהא דנדה נאמנת לומר טבלתי. משום דבידה לטבול אף דטעמא דבידו הוא משום דהוי כמו בעלים. דנאמנין בשלהן והכא בנדה לא שייך טעמא דבעלים. דזה לא שייך אלא בממון. וכתב מהרי"ק דהטעם הכא משום דבידה. מגרע כח החזקה. וצריך להבין במה נגרע כח החזקה. ע"י בידה

ז) ונראה לפימ"ש הגרע"א בהשמטות לפ"ק דכתובות. וז"ל די"ל דהא דאין ע"א נאמן נגד החזקה. היינו דוקא לומר שנשתנה. ובלאו עדותו לא היה אצלינו ספק דמה"ת לומר שנשתנה כגון להעיד. שנתרם כרי זה. או שמת בעלה אבל במקום שנולד הספק כגון במחצה כשרים ומחצה פסולים. או באלמנת עיסה דד"ת דמוקמינן אחזקה. בזה י"ל דע"א נאמן לפוסלה. דהחזקה הכא היא דמספק אין אתה יכול לפוסלה. וכ"ה ברש"י. וא"כ זהו דוקא בספק אבל בע"א המעיד לפוסלה מיד שנולד הספק נאמן. דלגבי איסור ע"א נאמן כמו בעלמא ב' עדים. ול"ש לומר אל תפסלנה מספק דאין אנו פוסלים מספק דהא יש לנו עדות. עכ"ל. וכונתו דשני אופנים יש בחזקה. א) היכא שנולד ספק בפנינו. כגון זרק לה בעלה גט ספק קרוב לו או לה. דמוקמינן לה בחזקתה. כמבואר פ' ד' אחין (ל"א). ב) היכא דאינו ידוע לנו כלל. אם זרק לה בעלה גט ולא מספקא לן כלל שמא נתגרשה. ובאופן זה מהניא חזקה בכל מקום אפילו בספק טומאה ברשות היחיד. דדוקא אם נגע בספק שרץ ספק צפרדע ברה"י טמא. ולא מהניא חזקה לטהרו. אבל אם אין ידוע לנו כלל אם נגע אין זה ספק. דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. דאל"כ כל הנכנס לרה"י יטמא שמא יש שם קבר התהום. וחזקה לא מהניא בס"ט ברה"י. אלא אמרינן דבכה"ג אין כאן ספק כלל ומשו"ה אין ע"א נאמן כיון דבלא עדותו ליכא ספיקא כלל. אבל אם יש ספק לפנינו אלא דמוקמינן ליה אחזקתו בזה ע"א נאמן. וזהו טעמו של מהרי"ק דבידו מגרע כח החזקה דמה שהדבר בידו זה מוליד ספק אצלינו. ואף דגם לאחר הספק הזה ראוי להעמידו בחזקתו. מ"מ ע"א נאמן בכה"ג כיון שנולד ספק אצלנו. וזה ג"כ כונת תוס' דכיון דסופו ליגדל הוי כדבר שבידו. דזה ג"כ מגרע כח החזקה דכיון דסופו ליגדל נולד ספק אצלינו שמא כבר הגדיל. ואף דמוקמינן ליה בחזקת קטנות. דחזקה העשויה להשתנות שפיר הויא חזקה מ"מ נאמן העד היכא דיש ספק לפנינו

ח) ובשב שמעתתא חקר בספק שהייה במיעוט בתרא לשיטת רש"י אי הוי חזקת איסור כמו כל ספק בשחיטה או דהכא הוי חזקת היתר. דהא קודם שנולד הספק. כבר הותרה הבהמה. והביא ראיה מסוגיין דבאמר ע"א איתשיל מריה אקונם לא מהימן. משום דאתחזק איסורא אף דחכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ מיקרי חזקת איסור וה"נ בשהייה להיפוך. אף דפוסלת את השחיטה למפרע מ"מ מיקרי חזקת היתר. ולפי מה שנתבאר אין זו ראיה. דבע"א אינו תלוי כלל אי הוי חזקה או לא. אלא אם בלא העד. היה הדבר ספק או ודאי. דהרי בסופו ליגדל ע"א נאמן. אף דשפיר הויא חזקה גם היכא דעשוי להשתנות. וכן להיפוך באומר ס"ת שכתבתי גוילין שלהן לא עיבדתי לשמן דאינו נאמן. משום דס"ת בחזקת כשירה עומדת. אף דאומר שלא הוכשרה מעולם מ"מ כיון דבלא הגדתו. לא היה ספק אצלינו אינו נאמן. וה"נ לענין שאלה בשנים אומרים הותר הנדר ע"י חכם. ושנים אומרים לא הותר אפשר דמיקרי חזקת היתר ומ"מ אין ע"א נאמן לומר הותר הנדר. כיון דקודם הגדתו לא היה לנו ספק בזה וכ' מ"ח הג"ר מאיר ז"ל אטלס. הביא ראיה ממ"ש הרא"ש בפ' הזורק דהא דמתגרשת בזרק לה גט קרוב לה. אף דזה אינו אלא מדרבנן הוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין. ומ"מ בספק קרוב לו או לה. הויא חזקת אשת איש אף שהקידושין נפקעין למפרע. עכ"ד. ובאמת הדבר קשה דהרי התם הטעם הוא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והיינו דהוי קידושין על תנאי. ובמקום שהפקיעו הקידושין הוא משום דבכה"ג לא נתקיים התנאי ע"מ שלא ימחו חכמים. וא"כ בספק קרוב לו. הספק הוא אם נתקיים התנאי או לא וכה"ג במכר על תנאי ואינו יודע אם נתקיים התנאי ראוי להעמיד הקרקע בחזקת מרא קמא. אלא דבחו"מ סי' רמ"א איתא. דבמתנה ע"מ שלא יעשה על הנותן להביא ראיה שנתבטל התנאי. וה"נ התנאי היה ע"מ שלא ימחו חכמים. כמ"ש הגרע"א בריש כתובות. ומ"ש בתוס' ר"פ השולח לענין נדר דמוקמינן ליה בחזקתו שלא ישאל עליו. אפשר דהוא דוקא היכא דאין ספק לפנינו וריעותא דלא חזינן לא מחזקינן אבל ביש ספק לפנינו אם נשאל על הנדר או לא. אפשר דלא הוי חזקת איסור. ומ"מ אינו מוכרח לפימ"ש הרא"ש בנדרים מירושלמי. דעיקר העיקור מכאן ולהבא. ומשו"ה מיקרי דבר שיש לו מתירין עיי"ש

ט) שם בסוגיא מי דמי. התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים. ויש בזה שני פירושים. אהא דאיצטריך לאין דשב"ע פחות משנים. דהרמב"ן פירש דתרתי קשיא. חדא דהכא איתחזק איסורא ועוד אפילו לא איתחזק אין דשב"ע פחות משנים לעולם. אפילו אינו נגד החזקה. אבל בתוס' ריש גיטין פירשו הך. ועוד דאפילו את"ל דע"א נאמן גם נגד חזקה מ"מ הוי דשב"ע. ובזה בודאי אין ע"א נאמן. ומדלא פירשו כהרמב"ן. נראה דעתם דאדשב"ע פחות משנים הוא דוקא נגד החזקה. כמ"ש מהרי"ק בשורש ע"ב. דערוה ילפינן מממון ובממון ג"כ ע"א נאמן. היכא דאינו מעיד נגד חזקת ממון. והקשה מהרי"ק ממ"ש תוס' שם. דהא דאיצטריך בנדה קרא דוספרה לה. הוא משום דסד"א. דנדה הוי דבר שבערוה. וכיון שכתבו תוס' שם דבנדה לא איתחזק איסורא. א"כ מה בכך שהוא דבשב"ע. כיון דדעת תוס' דאפילו בדשב"ע ע"א נאמן היכא דלא איתחזק. וכדעת מהר"מ מרוטנברג דהשליח נאמן לומר. טעיתי בקידושין כיון שאומר שלא היו קידושין מעולם ואינו אומר נגד חזקה

[במ"ש מהרי"ק דטעמא דמהני בידה גבי טבילת נדה. הוא משום דבידה מגרע כח החזקה צריך להבין דא"כ גם בכל האיסורין נימא כן. ולמה הוצרך הרא"ש לומר. דבידו הוא מטעם בעלים וי"ל לפימ"ש למעלה. דהא דבידה מגרע כח החזקה היינו משום דעי"ז נעשה ספק אצלינו אם טבלה. וזה לא שייך אלא בכה"ג דסתם נדה עומדת לטבול ודרכה בכך. אבל גבי נתנסך יינך אף דבידו לנסכו מ"מ בלא אמירתו אין אנו מסופקין שמא ניסכו. ומשו"ה צריך לטעמא דבעלים. ונ"מ משני הטעמים האלו אי נאמן העד במקום הכחשה דלטעמא דבידו מגרע כח החזקה והוי כשלא במקום חזקה. אינו נאמן במקום הכחשה. אבל לטעמא דבעלי' נאמן אפי' במקום הכחשה. כמ"ש הרא"ש פ' הנזיקין. ובשב שמעתתא הקשה על דברי מהרי"ק. ממ"ש תוס' ריש גיטין דמשחיטה א"א ללמוד דע"א נאמן באיסורין דהתם הוי בידו. ולדברי מהרי"ק דבידו מגרע כח החזקה. שפיר אפשר ללמוד משחיטה. דע"א נאמן היכא דלא איתחזק ולאו בידו ואין כאן קושיא כלל. דהא בשחיטה. י"ל הטעם משום בעלים. ואיך נילף מהתם דע"א נאמן