קובץ הערות קסא

שוגג או מזיד. ומזה מוכיח בגמ' דהא דחייב בקרבן ע"י ע"א. ע"כ משום דשתיקה כהודאה. וקשה בהא דקתני אמרו לו שנים אכלת חלב. והוא אומר לא אכלתי. מאי איריא לא אכלתי אפילו אומר איני יודע נמי ליפטר. כיון דא"א לחייבו קרבן ע"י שום עדות. דדילמא מזיד היה. ועוד דא"כ מ"ט דר' מאיר דמחייב. דהא ר"מ ורבנן לא פליגי אלא אי מתרצינן דיבוריה או לא. דרבנן סברי דמתרצינן דיבוריה. לא אכלתי שוגג אלא מזיד. ור"מ סבר דלא מתרצינן דיבוריה. אלא דנין אותו שהוא מכחיש את העדים. ולהכחישן אינו נאמן. ואכתי מה בכך דאינו נאמן להכחישן אבל מנין שהיה שוגג שמא מזיד היה. ועוד דבטומאה חדשה. דלא אפשר לתרץ דיבורו מודים חכמים לר"מ דחייב בקרבן. והא א"א לחייבו בקרבן ע"י שום עדות דילמא מזיד היה. ועוד מ"ש לקמן מספקא לר"י באומר לא אכלתי. לא שוגג לא מזיד אם נאמן או לאו עיי"ש. ומאי מהני הא דאינו נאמן אכתי דילמא מזיד היה. וצ"ל בכונתם. דודאי אם אומרים העדים אכלת חלב בשוגג והוא אומר אינו יודע. העדים נאמנין לחייבו בקרבן. שהם אומדין דעתו. שהיה שוגג לפי ראות עיניהם. וע"י האומדנא הזאת. אפשר לחייבו בקרבן. אלא דכיון שאיננה אלא אומדנא. ולא עדות ברורה. יכול להכחישן ולומר מזיד הייתי. משום דלא שכיח שיוכלו לידע בבירור. ומשו"ה לא הוי בזה דין עדות אלא אומדנא. דלא מהניא. במקום הכחשתו בבירור ולפי"ז קשה דא"כ איך מוכיח בגמ' מזה דא"א לחייבו בקרבן ע"י ע"א. אלא משום טעמא דשתיקה כהודאה. ולא באומר אינו יודע דהרי אפשר דמחייבינן ליה. ע"י האומדנא של העד שאומר שוגג היה. כמו דמחייבינן ליה בשני עדים אומרים אכלת בשוגג והוא אומר אינו יודע. ומ"ש שני עדים מע"א. לענין האומדנא. וצ"ע

ג) ומדברי תוס' מבואר דסוגיין קאי. ללישנא דפליגי אי מתרצינן דיבוריה. וטעמם מבואר בשיטה מקובצת. ר"פ אמרו לו בכריתות. דללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. ליכא קושיא כלל דלא שייך אדם נאמן וכו' אלא במקום שמכחישן בבירור. אבל באומר איני יודע לא שייך. אדם נאמן וכו'. וא"כ אפשר דע"א מחייבו בקרבן בלאו טעמא דשתיקה כהודאה. אבל הרמב"ן כתב. וז"ל ומשמע דסוגיין כאידך לישנא דאדם נאמן וכו' דקאמרינן הכא והא תרי אע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני ופטרי רבנן. אלא לאו משום דאשתיק. דאלמא כלל לא מייתי קרבן. אפילו על פי שנים. אלא משום הודאת עצמו. עכ"ל. והיינו משום דגבי קרבן כתיב. או הודע אליו. ולא שיודיעוהו אחרים. ולכאורה קשה. דא"כ אפילו אינו מכחיש את העדים. אלא אומר איני יודע. נמי ליפטר מטעמא דולא שיודיעוהו אחרים. אלא דכבר נשמר הרמב"ן מזה בדבריו בסמוך וז"ל. אלא לעולם לא מיחייב. אליבא דרבנן. אלא בהודאה. כגון דשתיק לע"א. או שאינו מכחיש את השנים. דהתם כל זמן שאינו מכחישן. הוא עצמו כמודה הוא בדבריהם עכ"ל (ועיין עוד מ"ש הרמב"ן בחידושיו ברפ"ק דב"מ בד"ה מה אם ירצה לומר מזיד וכו') והיינו. דכיון שיש לו לסמוך. ולהאמין שני עדים. שפיר הוי או הודע אליו. וקשה דא"כ. מאי ראיה. דע"א לא מהימן. לחייבו בקרבן. אלא מטעמא דשתיקה כהודאה. אדרבא. ה"נ נימא דכיון דיש להאמין את העד קרינן ביה. או הודע אליו. ואפשר דכיון דגזה"כ היא לענין קרבן. דקודם ידיעה. אין עליו חיוב קרבן כלל. ואם הפריש קרבן. קודם שנודע לו לא חלה הפרשה כלל. כמ"ש תוס' רפ"ק דשבועות. בזה לא מהני ע"א. דאף דע"א נאמן. מ"מ לא מיקרי ידיעה לחייבו. משא"כ בשני עדים. דהוי ידיעה ממש. ועוד צריך תלמוד

ד) בהא דאיבעי' להו בגמ'. אם ע"א נאמן. במקום חזקה לכאורה הספק הוא. כחו של מי מרובה של ע"א. או של חזקה. וקשה דהא חזקה מהניא גם בדיני נפשות. וע"א אינו נאמן לזה. וא"כ ודאי חזקה עדיפא. וי"ל דאע"ג שמעמידין כל דבר בחזקתו. משום דאין ספק מוציא מידי ודאי מ"מ אין זה בירור. על הספק. ואינו דומה לרובא דליתא קמן דהוא בירור. כדמוכח מהא דמשתבע רב נחמן האלקים אכלו כוורי לחסא. אבל על סמך החזקה ודאי אסור לישבע. כגון אשה שזרק לה בעלה גט ספק קרוב לו. ספק קרוב לה. דמוקמינן לה בחזקת א"א. וחייבת מיתה אם זינתה. מ"מ אסור לישבע שהגט נפל קרוב לו. ולא נאמר כיון דסומכין על החזקה לענין דיני נפשות. ה"נ תועיל לענין איסור שבועה דזה אינו דמה שממיתין אותה. אין הטעם משום שברור לנו שהגט נפל קרוב לו. אלא דגזה"כ הוא. דאע"ג דהמעשה מוטלת בספק. מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי ואשה זו ודאי אסורה היתה. ומספק אתה בא להתירה אל תתירנה מספק. אבל לישבע שכן היה מעשה. א"א מספק וכ"ז בחזקה. אבל בע"א במקום שסומכין עליו הוא נאמן. שכך היה המעשה כמו שאומר. וכיון שהוא מברר את הספק ממילא אין מקום כלל לחזקה דלא שייכא. אלא במקום שהדבר ספק

ובזה אפשר ליישב קושית תוס' בפ"ק דחולין. מנא הא מילתא. דאזלינן בתר רובא והקשו בתוס'. דכיון דידעינן דאזלינן בתר חזקה א"כ כ"ש בתר רובא. דהא רובא וחזקה רובא עדיף. וי"ל דהא דרובא עדיף מחזקה אין הטעם דכח הרוב גדול. מכח חזקה. אלא דכמו דע"א נאמן במקום חזקה. אף דחזקה אלימא מע"א. דהא מהניא גם בדיני נפשות. מ"מ ע"א נאמן. משום דע"א במקום שהוא נאמן. מברר את הספק וכיון שנסתלק הספק. אין מקום לדין חזקה. דאינה מבררת את המעשה וה"נ י"ל לענין רובא וחזקה. אפשר דכחה של חזקה מרובה יותר מכח רוב. אלא דרוב הוי בירור המעשה וחזקה אינה מבררת את הספק. וע"כ לא מהניא חזקה במקום רובא. ואפשר שזהו ביאור דברי הרשב"א שכתב שם. דהא דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיפא. ה"מ בתר דאיפשטא לן. דאזלינן בתר רובא. אבל עד דלא קי"ל. אי אזלינן בתר רובא אי לא. לא מוכחינן ליה מחזקה. דאימר בתר חזקה אזלינן. ולא בתר רובא כלל עכ"ל ודבריו סתומין. אבל אפשר שביאורן כנ"ל

ה) וזהו ביאור כונת מהרש"א. לקמן ע"ב במ"ש דמהני ניסת לאחד מעדיה. ואומרת ברי לי. אפילו במקום חזקת אשת איש. ואף דנגד עדים ודאי לא מהני טענת ברי. היינו משום דעדים מבררין את הספק. וא"כ מחזיקין אותה בחזקת משקרת כשאומרת ברי לי נגד העדים. אבל בחזקה אין אנו יודעין אם היא משקרת כשאומרת נגד החזקה. אלא דגזה"כ דלמאן דמספקא ליה. צריך להעמיד דבר בחזקתו. אבל למי שברור לו המעשה. ליכא אצלו כלל דין חזקה ואף דגם דין עדים ליכא. למי שיודע המעשה. אבל בעדים אנו מחזיקין את הטוען נגדם למשקר. כיון שהמעשה ברור לנו. זהו דעת מהרש"א. אבל דעת תוס' אינו כן. דאף דחזקה אינה מבררת את המעשה. מ"מ כיון שהדין הוא בתורת ודאי. ולא בתורת ספק. לא מהני ברי וראיה לדעת תוס' מסוטה. דאסורה לבועל. אף ששניהן טוענין ברי שלא זינתה לא מהני. משום שהתורה עשתה ספק כודאי. כמ"ש תוס' סוטה (כ"ה.) אף שהודאי ג"כ אינו בירור על המעשה. ואסור לישבע שזינתה מ"מ כיון דהדין הוא שאסורה בתורת ודאי לא מהני ברי שלה. וה"נ בחזקה

ו) ולאידך צד הבעיא. דע"א אינו נאמן נגד חזקה משום דאפשר שלא האמינה תורה ע"א. אלא במקום ספק. אבל היכא שבלא הגדתו. היה הדין בתורת ודאי ולא בתורת ספק אין ע"א נאמן. ובקידושין