קובץ הערות קס

הכתוב אלא חצי עפ"י כל אחד. ממילא ידעינן דאילו היה אפשר לאשכוחי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד היה פסול מדאורייתא. הילכך עכשיו. דמדרבנן אפשר לאשכוחי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד. עדותו פסולה מדאורייתא

ו) ובהא דקיי"ל הפעוטות מקחן מקח. והוא תקנת חכמים משום כדי חייהן. אבל מצינו השיעור הזה בדאורייתא. אמר רבא לדברי ר' יוסי. קטנה חולצת משהגיעה לעונת הפעוטות. וביאור הדברים דשני דינים ישנם בקטן. א) קטן שלא הגיע לכלל דעת ה"ה שוטה. ב) קטן פיקח שאנו רואין שיש לו דעת כגדול. ומ"מ אין מעשה קטן כלום. והוא גזה"כ. מדכתיב איש ולא קטן. שאין כח במעשה קטן לפעול חלות קנין או קידושין. כדאיתא בירושלמי פ"ד דמעשר שני ה"ג. הכל מודים שאין מתנתו מתנה. דכתיב כי יתן איש. מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה. וכן לענין קידושין פירש"י בפ' המדיר (ע"ג) קטן אין קידושיו כלום. דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב. וכן לענין חליצה למ"ד דמקשינן אשה לאיש. אין קטנה חולצת אפילו יש בה דעת כגדולה. אבל לר' יוסי דלא מקיש אשה לאיש. ליכא גזה"כ לפסול משום קטנות. אלא דצריך שיהא בה דעת. וכיון שמצינו בתקנת חכמים הפעוטות מקחן מקח. היינו שחכמים תיקנו שיועיל קנין קטן ואין צריך איש. אבל מ"מ צריך שיהא בו דעת שלא יהיה בכלל שוטה. וזהו שיעורא דפעוטות. ומזה למד רבא לדאורייתא לר' יוסי. דקטנה חולצת משהגיעה לעונת פעוטות והוא שיעור דאורייתא. היכא דליכא גזה"כ דגדול דוקא. ונראה שלדעת הרמב"ם דקטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה. והדבר פשוט. דהרמב"ם איירי בקטנה שהגיעה לכלל דעת דקודם לכן ה"ה שוטה. י"ל ג"כ דהשיעור הוא עונת הפעוטות. והא דאיתא בגמ'. פיתוי קטנה אונס. הוא קודם הזמן הזה. וכן הא דתנן בטהרות. דקטן מיקרי אין בו דעת לישאל ומזה הקשה בשב שמעתתא על שיטת הרמב"ם הנ"ל דהא ספק טומאה מסוטה ילפינן. י"ל דמיירי בקטן שלא הגיע לכלל דעת. אבל אם הגיע לכלל דעת הוי יש בו דעת לישאל דהתם ליכא גזה"כ איש ולא קטן

ז) ובפ"ק דב"ק. מידי דהוי אעבד ואמה לאו אע"ג דכונתן להזיק פטירי ה"נ ל"ש. והסוגיא תמוה. עיי"ש בתוס' שתירצו דודאי ידע המקשה. דטעמא משום שמא יקניטנו רבו. ומ"מ מייתי ראיה מזה. דכונה גורם הפטור. עיי"ש ובשיטה בשם תלמיד הר"פ. ואכתי אינו מובן. דהתם תקנת חכמים היא. והכא איירי בדאורייתא וי"ל דהכי מייתי דכיון דמצינו בתקנת חכמים דכונה גורמת פטור. ע"כ איכא דכוותה בדאורייתא וא"כ מוכח דגם מדאורייתא אפשר להיות שלא בכונה חמור יותר מבכונה. דאם לא מצינו בתורה שיהא שלא בכונה חמור מבכונה לא מתקני רבנן מילתא דליכא דכוותה בדאורייתא

ח) ובס"פ לא יחפור ולרבנן נמי דאמרי אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן. ומנא תימרא. דתניא. קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו ה"ה כגינה ואסור. ניטע רובו ה"ה כחצר ומותר. והא דאין עושין מגרש שדה וכו' הוא דאוריית'. והך דקרפף יותר מבית סאתי' שלא הוקף לדירה הוא כרמלית דרבנן. ומייתי ראיה. מדמפלגינן בקרפף בין נזרע לניטע דה"ה בדאורייתא. ובפ' התכלת. השוכר בית כל ל' יום פטור ממזוזה. ועיי"ש בתוס' לחד לישנא. דשוכר במזוזה אינו אלא מדרבנן. וא"כ החילוק בין תוך ל' לאחר ל' הוא רק מדרבנן. אבל באמת יסוד החילוק הזה הוא דאורייתא. גבי עיר הנדחת שיירה העוברת ממקום למקום. והודחה עמהן. אם נשתהו ל' יום הן בסייף וממונן אבד. ואם לאו וכו'. אלא דק"ק. מספ"ב דנזיר. עד כאן לא קאמר אבא שאול דמקצת היום ככולו אלא באבילות דרבנן. אבל בדאורייתא לא. ואמאי לא נימא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומיהו בפ"ק דיבמות (י"א). גבי צרת סוטה. נראה פלוגתא בזה עיי"ש. ואף דבדוכתי טובא אמרינן הכי אבל אפשר דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו

ט) ובפרק קמא דחולין (דף י"א) דילמא היכא דאפשר אפשר וכו' דאלת"ה ר"מ היכא אכיל בשרא וכו' ופי' בתוס' רפ"ג דבכורות דכיון דר"מ מחלק מדרבנן בין אפשר ללא אפשר ה"נ בדאורייתא יש לחלק הכי דאם איתא בדאורייתא אין חילוק בין אפשר ללא אפשר לא הי' לחכמים לחוש עיי"ש

י) ובפ' אלמנה ניזונית. מכרה כתובתה אין לה מזונות ר"ש אומר אע"פ שלא מכרה אלא חצי כתובתה אבדה מזונותי' דר"ש סבר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף. ורבנן סברי אמרינן מקצת כסף ככל כסף. הא איפכא שמעינן להו בבוגרת לכה"ג אי אמרינן מקצת בתולים ככל בתולים. ובבוגרת פליגי בדאורייתא. והא דאבדה מזונותי' הוא מדרבנן. ובגמ' תליא להו להנך פלוגתייהו חדא באידך. ובפ' השוחט (ל"ו) מתיב רב יוסף הוכשרו בשחיטה ועיי"ש בתוס' בהא דפריך מהבוצר לגת הוכשר דאינו אלא מדרבנן. דכיון דמצינו מדרבנן הכשר בלא מים מוכח דאיכא דכותה בדאורייתא. וכעין פירוש זה עוד בפ' בהמה המקשה (ע"ד) תוד"ה אין בהם אלא מצות פרוש עיי"ש ובס"פ עשרה יוחסין בהא דפליגי ר"מ ורבנן אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ופירש"י דאזלי לטעמייהו בהא דפליגי אי חוששין למיעוטא. והיינו דפליגי אי מיעוטא כמאן דליתא דמי. או כמאן דאיתא. ומקור דברי רש"י בזה מגמ' פ' כיסוי הדם (פ"ו) עיי"ש. והק' בס' בית הלוי לפימ"ש תוס' דהא דר"מ חייש למיעוטא אינו אלא מדרבנן וסמוך מיעוטא לחזקה לר"מ הוא מדאורייתא ואין זה לטעמייהו. וי"ל דכיון דס"ל לר"מ מדרבנן חיישינן למיעוטא מוכח דגם מדאורייתא לא אמרינן מיעוטא כמאן דליתא. ואף דמדאו' אזלינן בתר רובא אע"ג דמיעוטא כמאן דאיתא מ"מ חכמים. החמירו לחוש למיעוטא. כיון דגם מדאורייתא מיעוטא כמאן דאיתא. ועיין בתוס' יבמות (ק"ח ע"ב) ד"ה אזיל ומשבש שדבריהן מתפרשין ג"כ לפי כלל הנ"ל: סימן ס"ז

א) ר"פ האשה רבה. עד אחד מהימן מדאורייתא מנא לן ולקמן כתבו תוס' דהא דע"א נאמן באיסורין ילפינן מקרא דוספרה לה לעצמה. ומאי פריך הכא מנ"ל. אבל התם קאי היכא דלא איתחזק. והכא פריך במקום דאיתחזק. והעד מעיד נגד החזקה. והא דבע"א אומר לו אכלת חלב ואתה חייב קרבן מיקרי נגד החזקה. צ"ל משום דגברא בחזקת פטור קאי והעד מחייבו בקרבן. אבל צ"ע. לפי מ"ש הרמב"ן ורשב"א בקידושין פ' האומר (ס"ו) דכיון דהיכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן. הילכך לאסור המותר ודאי מהימן. דלא אמרינן בשום דוכתא איתחזק היתירא. עכ"ל. והטעם נראה משום דהיתר אינו אלא שלילה דמה שאינו אסור ה"ה מותר ממילא. ולפי"ז גם חזקת פטור אינו חזקה. וא"כ בע"א אומר אכלת חלב. איזו חזקה יש נגד העד דאיצטריך קרא דנאמן. ולא ילפינן ליה מקרא דוספרה לה לעצמה. וגם צ"ע בדבריהם דמ"ש חזקת היתר דלא הוי חזקה מחזקת פנויה וחזקת טהרה. דמיקרי חזקה

ב) ובתוס' שם ד"ה ומה אם ירצה וכו'. ומשמע ליה וכו'. דאי אפשר לחייבו קרבן ע"י שום עדות. ואפילו באומרים אכלת חלב בשוגג. משום דלא שכיח שיוכלו העדים לידע בירור הדבר. אם הוא