קובץ הערות קנט

בדאורייתא. ובתוס' הרא"ש הקשה על פירוש תוס'. דלמ"ד מאמר קונה מדאורייתא לא מהני מאמר אחר מאמר. ועוד דאמאי קרי לה איסור קל. דהא הויא ארוסה. וכפי הנראה דמשו"ה פירש"י דקאי למ"ד דמאמר אינו אלא מדרבנן. אלא דצריך להבין איך יליף מזה לדאורייתא. אבל עיין בפ' איזהו מקומן (מ"ט) דפריך. ולא מצינו טפל חמור מן העיקר. והרי מעשר כשנטמא נפדה. ולקוח בכסף מעשר אינו נפדה. ובתוס' פסחים (ל"ח) כתבו. דהא דלקוח אינו נפדה הוא רק מדרבנן. וא"כ מאי רומיא מדרבנן לדאורייתא. וצ"ל דהכי פריך. דמילתא דליכא דכוותה בדאורייתא לא מתקני רבנן. ואי נימא שלא מצינו בתורה טפל חמור מן העיקר לא היו חכמים מתקנים דלקוח אינו נפדה. ומבואר מזה דבגמ' מביא ראיה מדרבנן לדאורייתא. דכיון דמצינו בדבריהם טפל חמור מן העיקר. מוכח מזה דגם בדאורייתא אפשר להיות כן. וה"נ אילו נאמר דבדאורייתא אין האוסר נאסר אפילו באיסור חמור. לא היו חכמים מתקנים שיהא האוסר נאסר באיסור קל. וכיון דמצינו בדבריהם האוסר נאסר באיסור קל מוכח שהי' פשוט להם לחכמים דבדאוריית' האוסר נאסר

[ובאמת באותה סוגיא עצמה אפילו לפירוש תוס'. דאיירינן אליבא דמ"ד מאמר קונה מדאורייתא. ומ"מ קאמר שם הא מני ר"ג היא. דאמר יש מאמר אחר מאמר. וקשה הא קיי"ל מאמר דרבנן. ולפי האמת פלוגתא דר"ג וחכמים הוא בדרבנן. א"כ מנ"ל דר"ג סבר יש מאמר אחר מאמר. גם למ"ד דהוי דאורייתא. אלא ע"כ דאין לחלק בזה דכיון דמצינו ר"ג סובר יש מאמר אחר מאמר בדרבנן ה"ה דסובר כן בדאורייתא. ומה שחלקו תוס' על פירש"י שם. היינו משום דהתם בעי' מנלן דהאוסר נאסר. וא"כ נהי דיש לנו ראיה מתקנת חכמים שהדין כן הוא. אבל אכתי תיקשי מקרא מנ"ל]

ובס' יראים עמוד עריות (ס"ס ל"ד) דבבית שני לא נהג יובל אלא מדרבנן. והא דתנן בערכין. ומייתינן לה בפ' מי שאחזו היה נטמן כל י"ב חודש וכו' י"ל מדרבנן היה נוהג דין בתי ערי חומה. ואעפ"י שהוא מדרבנן מייתי ראיה בגיטין מינה. לענין איסורי תורה דנתינה בעל כרחו שמה נתינה. דכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקנו עכ"ל

ב) וברמב"ם פ"י מהל' גירושין. המגרש את אשתו. ואמר לה הרי את מגורשת ממני. ואי את מותרת לכל אדם. אעפ"י שאין זה גט פסולה לכהונה מדבריהם שנאמר וכו'. ובמ"מ שם הביא הסוגיא דר"פ המגרש. דר"א יליף מהכא דמהני שיור בגט וחכמים השיבו דאיסור כהונה שאני. ומוכח דדרשה גמורה היא מדאורייתא. וי"ל לדעת הרמב"ם שעצם הדין הוא מדאורייתא. שאילו היה אפשר להיות שנתגרשה מבעלה לבדו היתה פסולה לכהונה מדאורייתא. וזה למדנו ממשמעות המקרא. ואשה גרושה מאישה. ולא מיתורא דקרא. אלא דמדאורייתא א"א לאשכוחי כלל להך מילתא. שהרי אם לא נתגרשה אלא מבעלה אין הגט חל כלל. אפילו לגבי בעלה גרידא. אלא שחכמים החמירו לדונה כאילו נתגרשה מבעלה וממילא ראויה להיות פסולה לכהונה. ומה שהוכיח ר"א מזה דשיור מהני בגט מדאורייתא. דאי נימא דמדאורייתא ליכא גט כלל בשום שיור. לא היו חכמים אומרים שתהא נחשבת כאילו נתגרשה מבעלה לפוסלה לכהונה. ומזה מוכח. דמהני שיור בגט מדאורייתא. ואף דבלא נתגרשה אלא מבעלה. מודה ר"א דלא הוי גט כלל. מ"מ שייך להחמיר בכה"ג מדרבנן. כיון דמדאורייתא איכא שום שיור בגט. אבל אם נאמר דמדאורייתא ליכא כלל שום שיור בגט. א"כ היאך אמרו חכמים שתהא נחשבת כאילו לא נתגרשה אלא מאישה. והיא מילתא דליכא דכוותה בדאורייתא

ג) ומ"ש לענין ריח הגט דעצם הדין הוא מדאורייתא, אלא דמדאורייתא לא משכחת ליה כלל. מצינו דוגמת זה בר"ן פ' הכותב. וז"ל. ומה שהביא ר"ת ראיה דמכירת שטרות דאורייתא. מדממעט להו קרא מאונאה יש לדחות דעיקר קרא אתא למעוטי קרקעות ואפילו הכי מפקינן שטרות מאונאה. לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו ממון אבל מידי אחריני לא. והילכך שטרות למכירה דרבנן אין להן אונאה עכ"ל. והיינו דכיון דילפינן מכלל ופרט וכלל אין דין אונאה נוהג אלא בכעין הפרט, וכל דבר שאינו כעין הפרט. אין דין אונאה נוהג בו מדאורייתא. ואף דמדאורייתא לא משכחת כלל מכירה בשטרות. אבל אילו היה אפשר למצוא בהן מכירה. היו מתמעטין מאונאה מדאורייתא. הילכך עכשיו שיש בהן מכירה מדרבנן. אין בהן אונאה מדאורייתא. ולמדנו מדברי הר"ן דבר נפלא. שאפשר להיות דין בתורה. שהדין כשהוא לעצמו הוא מדאורייתא. אלא שמן התורה לא יצויר כלל במציאות ומ"מ עצם הדין הוא מדאורייתא. ר"ל שאילו היה אפשר להיות במציאות. היה דינו כך

ד) [ובפ' אותו ואת בנו (פ"א) אין מלקות או"ב נוהג בקדשים כיון דכמה דלא זריק דם לא משחרי בשר מעידנא דקא שחיט הוי התראת ספק דלא שמה התראה. ורש"י לא גריס לי' דאפי' למ"ד שמה התראה ג"כ פטור דזריקה פסולה היא שהקרבן מחוסר זמן וא"כ אף אם יזרוק לא יהי' הבשר ניתר אלא לכו"ע פטור ממלקות דהוי שחיטה שאינה ראוי' בודאי. ולכאורה קשה דכיון דהוי שחיטה שאינה ראוי' הרי לא עבר כלל על הלאו. וא"כ אין או"ב נוהג בקדשים. והדר תקשי מברייתא דקתני דלרש"י או"ב נוהג בקדשים ואמאי הקרבן פסול דהא כיון דאין או"ב נוהג בקדשים לא הוי מחוסר זמן. וצ"ל דלהכשיר הקרבן לא אפשר דאם הקרבן כשר תו הויא שחיטה ראוי' ועבר על הלאו. וא"כ הוי מחו"ז והקרבן פסול. וע"כ הקרבן מוכרח להיות פסול דאם תכשירו יהא פסול משום מחו"ז וע"כ א"א להכשירו וממילא הויא שחיטה שאינה ראוי' ולא עבר בלאו. אבל עדיין צריך ביאור כיון דסוף סוף אינו עובר בלאו דאו"ב איך יהא פסול משום מחו"ז. וי"ל דבאמת מצד הדין בעצמו איסור או"ב נוהג בקדשים אילו הי' אפשר לצייר שחיטה ראוי' אבל בפועל א"א לעבור על הלאו דתמיד הוי שחיטה שאינה ראוי' דל"ש שחיטה ונמצא דעצמו של הדין או"ב ישנו גם בקדשים אלא דבפועל לא משכחת כלל שיעבור עליו. ונ"מ מזה לפסול הקרבן דכיון דאם נכשיר הקרבן תו הויא שחיטה ראוי' ועבר בלאו דאו"ב ע"כ הקרבן פסול דא"א להכשירו כנ"ל]

ה) ובפ' השוכר את הפועלים תניא. דיש. מה דיש דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר. אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל בתמרים. הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו והוא מדאורייתא. ובתוס' שם ד"ה הבודל. אע"ג דמעשר פירות אינו אלא מדרבנן. חשיבא גמר מלאכתן למעשר. כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתן למעשר עכ"ל. ומבואר מזה דעונת המעשרות שנשנו בפ"ק דמעשרות. בכל הפירות הן מדאורייתא. אף דמעשר פירות אינו אלא מדרבנן. אבל אילו היה בהן מעשר מדאורייתא. היה עונת מעשר שלהן כפי שנשנו במשנה. ונ"מ מזה לענין אכילת פועל שהוא דין דאורייתא. ובפ' האשה שנתארמלה שנים החתומין על השטר. ומת א' מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו. דאם כן נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד. והתורה אמרה על פי שנים עדים. פלגא אפומא דהאי. ופלגא אפומא דהאי. ומשמע דהוא דין דאורייתא. אף דמדאורייתא לא יצויר כלל הדין הזה. דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן. מ"מ כיון שאין במשמעות