קובץ הערות קנה

וה"ט דבעשה בו מעשה מהני לחד מ"ד דהמעשה א"א לבטלה מהמציאות אבל גבי כלאים אף דבעינן ניחותא אבל זה אינו אלא כמו תנאי להאיסור והאיסור הוא ע"י הערבוביא הנעשה מאליו וגם כלאים שגדלו מאליהן אם ראה אח"כ וניחא לי' בקיומן נאסרין. והחילוק הזה י"ל גם לדעת תוס' דמ"ד גבי ע"ז אא"א דשא"ש לא תיקשי לי' מת"ק דס"ל גבי כלאים דא"א דשא"ש. אבל איפכא ק' למ"ד גבי ע"ז א"א דשא"ש ע"י מעשה תיקשי ממ"ד גבי כלאים אא"א דשא"ש אף דהוי ע"י מעשה. וי"ל כנ"ל דיחוד שנעשה ע"י מעשה א"א לבטלו וכיון שהדבר מיוחד לע"ז ממילא אסור אבל גבי כלאים כיון דבעינן ניחותא לא מהני ניחותא בשל אחרים דלאו כל כמיני'

ג) ובס"פ השוחט פירש"י דכשהגביהה קנאה ונעשית שלו ובתוס' כתבו ואין נראה דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הגזלן יכול להקדיש. ולדעת רש"י י"ל דלא דמי הקדש לאיסור ע"ז דהקדש הוי כמכירה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וצריך לזה דין בעלים אבל בע"ז א"ל שיהא בעלים ממש כמו במכירה. וראי' מהא דאיכא מ"ד כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי ויכול לאוסרה ואילו לענין מכירה המוכר עולתו לא עשה כלום דלא הוי שלו. וכן ממ"ד דע"י מעשה אוסר דשא"ש ואילו לענין מכירה לא יוכל למכור דשא"ש אף ע"י מעשה. וכן מוכח עוד מסוגי' דע"ז כיון דפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע"ז ולהכי נאסרו האשירות ע"י הכנענים יעו"ש ואלו בקנינים כה"ג פשוט שא"י להקנות דשא"ש אם לא מדין שליחות והתם לא שייך שליחות כלל מכמה טעמים

ד) ולדברי הירושלמי דשלו נאסר מקשין מ"ש מבב"ח דהיכא דאחד אינו נאסר גם השני מותר כגון במבשל נבילה בחלב. ואפש"ל דבאמת אין חילוק בין בב"ח לכלאי הכרם. אלא ההבדל הוא בין שני הדינין דאין אדם אוסר דשא"ש ואאחע"א. דהנה מדברי הרמב"ם בנקודה הנפלאה פ"ג דכריתות מבואר דהא דאאחע"א. אין הכונה בחלות האיסור גרידא. אלא שאין שם האיסור חל כלל. שהרי כתב שם בנבילה בחלב דמותר גם בהנאה. ומותר לבשלו בתחילה. דאין עליו שם בב"ח כלל. וכן מבואר ברש"י פ"ג דשבועות (דכ"ד) דהיכא דאאחע"א אין השם השני חל כלל. וה"ט דאיסור מוסיף דכיון דבכה"ג ע"כ השם השני חל לגבי מי שלא נאסר עליו. ממילא אסור גם למי שנאסר עליו. ואינו מטעם מיגו עיישה"ט [וזה דלא כקצת אחרונים דאיסורא מיהא איכא גם היכא דאאחע"א] וכיון דלא חל כלל שם בב"ח משו"ה שניהן מותרין. וה"ה בכלאי הכרם אילו משכח"ל בכה"ג שאין אחד מהן נאסר משום דאאחע"א. היו שניהן מותרין. וגם הי' מותר לזרוע בתחילה [כמו בבב"ח דמותר לבשלן] דאין עליהן שם כלאים כלל. אבל בדינא דאא"א דשא"ש. ודאי שם כלאים חל עליהן אלא דאינו יכול לאסור דשא"ש. אבל שלו נאסר וגם אסור לזרוע בתחילה [כמו שהוכחנו לעיל ממתני' דמכות]. וגם בבב"ח אילו הי' הדין דאא"א דשא"ש. הי' השני נאסר וגם הי' אסור לבשל בתחילה: סימן ס"ב

א) ס"פ הערל הקשו בתוס'. דהכא משמע. דסבר ר' יוחנן. דקדושת הארץ דאורייתא. ובמדרש אמר. מעשרות כיון שגלו נפטרו. והם חייבו עצמן מאליהן. ותירצו דהכי פירושא. כיון שגלו נפטרו. דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ולא היה חובה עליהם לקדש את כל א"י וכו'. וכמו שהניחו במקצת. היו רשאין להניח הרבה וכו' ואעפ"כ חייבו עצמן וקידשו. וכיון שקידשו קדשה מה"ת עכ"ל וברמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה. חיוב הארץ בשביעי' ומעשרות. אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים. וכיון שנלקח הארץ מידיהם בטל הכיבוש. ונפטרה מה"ת ממעשרות שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה. לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה וכו'. ובכ"מ שם תמה דמה עדיפותא דחזקה יותר מכיבוש. ועוד דבכיבוש ראשון היה ג"כ חזקה עיי"ש. ואפשר דכונת הרמב"ם. כמ"ש תוס' דבקדושה ראשונה לא הוצרכו לקדש את הארץ. שנתקדשה מאליה ע"י הכיבוש. והיתה הקדושה תלויה בכל שעה בהכיבוש. וכיון שבטל הכיבוש בטלה הקדושה. אבל בקדושה שניה לא היה כיבוש. והוצרכו לקדש את הארץ. וקידשוה לעולם

ב) אבל קשה. מהא דאיתא ספ"ק דקידושין דקודם כיבוש וחילוק לא נתחייבו במעשרות. ונתחייבו בחלה. דבחלה כתיב כי תבואו מיד כשתבואו. וקשה כיון דהקדושה היתה ע"י הכיבוש. וקודם הכיבוש לא היתה הארץ קדושה כלל. א"כ איך נתחייבו בחלה דעדיין אינה א"י אלא חו"ל. וברפ"ב דחלה בירושלמי הובא בר"ש שם. פירות חו"ל שנכנסו לארץ. ר"א פוטר ור"ע מחייב. השיב ר"ע לר"א. אי אתה מודה. בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו בציקות דחייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן. וקיבל ר"א תשובת ר"ע. ומתמה בירושלמי למה קיבל תשובתו. תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו. דא"י מוחזקת לנו מאבותינו. ולפי"ז נראה דהיתה קדושה כבר קודם שנכנסו לארץ. וצריך להבין קושית הירושלמי. דנהי נמי דהיתה להם ירושה מכבר. אבל הא מ"מ לא נתחייבו בחלה קודם שנכנסו כדכתיב בבואכם. וא"כ שפיר השיב ר"ע. ולאו גידולי פטור הן. וצ"ל דכיון דהיתה להם ירושה נקראת מכבר א"י. ואף דלא נתחייבו בחלה עדיין. אבל אין הפטור בהארץ אלא בהפירות. ואין אלו פירות חו"ל שנכנסו לארץ. אלא פירות הארץ שגדלו בפטור ונתחייבו אח"כ ואין ראיה מזה לפירות חו"ל. ושמא י"ל בטעמם של ר"א ור"ע דלא ס"ל כפירכת הירושלמי. דאף שגם הם מודים דא"י מוחזקת לנו מאבותינו. והיתה קנויה להם מכבר מ"מ עדיין לא היה בה קדושה עד ביאתם לארץ. וממילא הפירות שגדלו בה קודם שנתקדשה הארץ מיקרי פירות חו"ל ושפיר השיב ר"ע. וסברת הירושלמי כיון שהיתה קנויה להם. אף שלא נתקדשה עדיין מ"מ כיון שהיתה קנויה לישראל נקראת א"י. או שהירושלמי סובר שע"י קנינם נתקדשה ג"כ מכבר. אלא דלא משמע כן מדברי הרמב"ם שכתב דהקדושה היתה ע"י הכיבוש. ועוד דהקנין של ישראל לא נפקע ע"י הכיבוש. כמ"ש תוס' פ' חזקת הבתים (מ"ד). דקרקע אינה נגזלת. ואי נימא דהקדושה באה מאליה ע"י הקנין. א"כ גם כשבטל הכיבוש. היתה ראויה להיות קדושה מפני הקנין. שלא נתבטל

ג) ורש"י פירש בסדר מסעי. בגבולי הארץ. דנ"מ מידיעת הגבולים. לענין מצות התלויות בארץ. וקשה ממ"נ דקודם כיבוש וחילוק לא נהגו תרומות ומעשרות גם בארץ כמבואר ספ"ק דקידושין. ולאחר כיבוש וחילוק הא כתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה אפילו בחו"ל כמ"ש שם הרמב"ן מספרי ואילולי דברי רש"י היה אפשר לאמר. דנ"מ דבתוך הגבולים מצוה לכבוש. וחוץ לגבולים ליכא מצוה לכבוש. ולמ"ד כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש י"ל דנ"מ אם כיבשו חוץ לגבול קודם שכיבשו תוך הגבול לא נתקדש. אבל למ"ד שמיה כיבוש קשה. ואפשר לומר לפימ"ש הרמב"ם דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מתרו"מ. אבל אם כיבשו מקצת הארץ ומקצתה לא כיבשו. ויצאו הפירות ממקום הנכבש למקום שאינו נכבש. נראה דלא הוי כאילו יצאו מארץ לחו"ל דטעמא דלא