קובץ הערות קנו

נתחייבו בתרו"מ קודם כיבוש וחילוק. פירש"י משום דלא קרינן ביה דגנך. או מפני טעמים אחרים התלוין בפירות ולא בהארץ. דהארץ היתה קדושה גם קודם כיבוש וחילוק דהרי היו חייבין בחלה ואם לא היתה הארץ קדושה כלל ה"ה כחו"ל. ומשו"ה אף דהפירות פטורין מתרו"מ מגזה"כ. מ"מ הארץ איננה כחו"ל. לענין אם נכנסו אליה פירות ממקום הנכבש. לא הוי כיצאו לחו"ל. אלא דקשה לפי דברי הרמב"ם הנ"ל. דהקידוש היה ע"י הכיבוש. ושמא י"ל לדעתו דכל פסיעה ופסיעה שנכבשה נתקדשה תיכף. ואז נתחייבה בחלה. אבל בתרו"מ לא נתחייבו עד לאחר י"ד שנה

ד) ובפ"ב דכתובות. איכא מ"ד. דאפילו למ"ד חלה בזה"ז דאורייתא מ"מ תרו"מ לאו דאורייתא. מידי דהוי אקודם כיבוש וחילוק. דבזה"ז הוי ג"כ קודם כיבוש וחילוק. והנה ע"כ קדושת הארץ דאורייתא ס"ל. מדחיוב חלה דאורייתא ומ"מ אינו חייב בתרו"מ. ולפי"ז קשה. הא דאמר ר' יוחנן בסוגיין. אנא דאמרי. דתרומה בזה"ז דאורייתא. כר' יוסי דס"ל קדושה שניה קידשה לע"ל. ומאי ראיה מזה דתרו"מ דאורייתא. דנהי דהארץ קדושה. מ"מ הא הוי עכשיו קודם כיבוש וחילוק. וכעין קושיא זאת הקשה בכ"מ לדעת הרמב"ם. שפסק כן לפי האמת. דקדושת הארץ לא בטלה. ומ"מ תרו"מ לאו דאורייתא בזה"ז. משום קרא דביאת כולכם דכתיב בחלה. וילפינן תרו"מ מחלה. למ"ד תרומה בזה"ז לאו דאורייתא: סימן ס"ג

א) ר"פ האשה רבה. בתוס' ר"פ אמרו לו כתבו דהא דילפינן מקרא דאו הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים דע"א אינו נאמן לחייב קרבן מיירי באומר איני יודע אבל אם מכחיש את העד ואומר לא אכלתי לא איצטריך קרא דאו הודע אליו דהא כתיב לא יקום ע"א באיש עיי"ש. ולכאורה קרא דלא יקום איירי היכא דצריך שני עדים כגון בד"נ או בד"מ אבל חיוב קרבן דינו כאיסורין בזה לא איירי קרא דלא יקום. אבל בספרי מפורש כדברי תוס' דקרא דלא יקום קאי נמי לענין קרבן. אלא דדעת תוס' דכונת הספרי הוא דוקא במקום הכחשה ע"ז נאמר לענין קרבן לא יקום ושלא במקום הכחשה איצטריך קרא דאו הודע אליו. וזה צ"ב דהא בד"נ ובממון נאמר לא יקום גם באינו מכחיש את העד. וכיון דקרא איירי גם לענין קרבן הי' ראוי לומר דגם באומר א"י אין העד נאמן

ב) ובסוגיין תדע דקתני סיפא וכו' והא תרי אע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלמא לא מחייב אליבא דרבנן אלא בהודאה כגון דשתיק לע"א או שאינו מכחיש לשנים דהתם כ"ז שאינו מכחישן הוא עצמו כמודה הוא בדבריהם. עכ"ל רמב"ן בחידושיו. וביאור דבריו דבגמ' מייתי ראי' מדחזינן ששנים אין מחייבין קרבן במקום הכחשה אף דבכ"מ שנים נאמנין אלא ה"ט דשאני קרבן דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים. וא"כ ה"ה דע"א אינו יכול לחייבו קרבן אפי' באומר איני יודע דלא קרינן בי' או הודע אליו. וק' דא"כ גם בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר איני יודע ג"כ לא יתחייב דבעינן הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים. ולזה כתב הרמב"ן דבשנים כיון דאינו מכחישן הוא עצמו כמודה בדבריהם. והיינו דכיון דשנים נאמנים מקרי או הודע אליו דיש לו ידיעה מפי העדים. וק' דא"כ גם בע"א נימא הכי דכיון דע"א נאמן מקרי הודע אליו שיש לו ידיעה מפי העד ושפיר אפשר לחייבו קרבן ע"פ ע"א במקום שאומר איני יודע. וע"כ צריך לחלק בין נאמנות ע"א לנאמנות שני עדים דבשני עדים מיקרי ידיעה אבל בע"א אפי' במקום שהוא נאמן מ"מ לא מיקרי ידיעה וכיון דלענין קרבן בעינן ידיעה א"א לחייבו קרבן ע"י ע"א אפי' אם אינו מכחישו

ג) ובהא דתניא ר' נחמיא אומר כל מקום וכו' ופירש"י כל מקום שהאמינה תורה ע"א אין דין עדות בדבר ופסולין נאמנין ככשרין וכו' דל עד קמא מהכא אין פסולי עדות נאמנין על אדם כשר אפי' הן אלף שכל אדם נאמן על עצמו בדבר הברור לו אלא א"כ יש עדות כשירה בדבר וכו' עכ"ל. וצריך להבין כיון דפסולין נאמנין ככשרין למה תועיל טענת ברי נגד פסולין ומ"ש פסולין מכשרין דא"י לטעון ברי נגדן. וע"כ נראה מזה דיש חילוק בין נאמנות ע"א לנאמנות שנים. דשנים מבררין את המעשה בירור גמור וע"כ לא מהני טענת ברי נגדן משום דברור לנו שהוא משקר כשאומר ברי נגד העדים. אבל בע"א אפי' במקום שהוא נאמן אין לנו בירור על המעשה אלא שיש לסמוך על דבריו לענין שא"ל לחוש לצד הספק דאילו לא העיד העד הי' הדבר מוטל בספק והי' דינו כדין ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא ועכשיו שהעד מעיד שהוא שומן א"צ לחוש שמא הוא חלב. אבל מ"מ אין לנו בירור שהוא שומן וע"כ מהני טענת ברי נגד העד. וה"ה נגד מאה פסולין שדינן כע"א שלא אמרה תורה לסמוך על ע"א אלא למי שהדבר ספק אצלו ולא למי שיודע הדבר בבירור

ד) ובזה מבואר כונת הרמב"ן דלענין קרבן א"א לחייבו ע"י ע"א דקרבן חלוק מכל האיסורין דבכ"מ לא בעינן עדים אלא לברורי מילתא ולא איברי סהדי אלא לשקרי אבל בקרבן גזה"כ דאינו מתחייב בקרבן קודם ידיעה ואם הפריש קרבן קודם שנודע לו שחטא לא חלה ההפרשה כמ"ש תוס' פ"ק דשבועות (ד"ד) עיי"ש. ומשו"ה א"א לחייב קרבן ע"י ע"א דאפי' אם ע"א נאמן מ"מ לא הויא ידיעה אבל אם שנים מעידין שחטא שפיר הויא ידיעה וקרינן בי' או הודע אליו. ולפי"ז נראה דה"ה בכ"מ דבעינן ידיעה לא מהני ע"א כגון לענין אבילות דקודם הידיעה לא חלה האבילות כלל דמה"ט א"צ להפרישו כשעושה דברים שהאבל אסור בהן. הי' נראה דאין ע"א נאמן לחייבו באבילות. אבל ברא"ש פ' אלו מגלחין סי' ל"ב הביא בשם הרמב"ן דע"א נאמן בזה משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ואפשר דזה עדיף מע"א דהוא מתורת אנן סהדי. אמנם מדברי הר"מ מרוטנבורג שם מוכח דמהני ע"א בלא טעם הנ"ל. דהק' רק דהא הוי נגד חזקה עיי"ש. וכן לענין תערובות דבעינן נודע התערובות וקודם שנודע התערובות אין המיעוט מתבטל ברוב אם העיד ע"א שנתערב לא מקרי ידיעה עדיין ואינו מתבטל. אמנם בזה יש לדון דהא דבעי נודע התערובות הוא דבלא"ה ל"ה תערובות וידיעת הספק משוי לה תערובות ולעשות ספק אפשר דמהני גם ע"א [וכן יש להסתפק אי מהני רוב היכא דבעי ידיעה ועיין ברא"ש שלהי מו"ק דמהני רוב באבילות לענין גוסס עיי"ש

] ה) ולפי"ז גם באיסורין נגד טענת ברי צריך שני עדים כשרים. וזוהי כונת תוס' דמקרא דלא יקום ע"א ילפינן דבכ"מ דצריך שני עדים אסור לקבל עדותו של ע"א והיינו בנפשות וממון אפי' שלא במקום הכחשה ובאיסורין במקום הכחשה דקרא דלא יקום כללא הוא לכל מקום דצריך שני עדים

ו) דף (פ"ט) אין תורמין מן הטמא על הטהור. ובתוס' שם כתבו טעמים רבים ע"ז. והנה מבואר בנזיר (י"ז) בנזר והוא בבה"ק אם התרו לא תינזר א"צ שהי' והטעם מבואר שם דהוי כמו מטמא נזיר דאין חילוק באיסור טומאת נזיר אם עושה לנזיר שיהי' טמא או לטמא שיהי' נזיר וא"כ הכא בתרומה שאסור לטמאותה אין חילוק בין עושה קודש שיהי' טמא או טמא שיהי' קודש