קובץ הערות קנד

במחובר שמעולם לא הי' ראוי לנתינה בזה איכא קפידא דתתן לא ולא לאורו. והכא לענין סריס לר"ע דמיקרי הי' לו שעת הכושר אם נסתרס אחר שנולד אף שמעולם לא הי' ראוי לזיקת יבום. כגון אם נסתרס בחיי אחיו או קודם שקידש אחיו את אשתו דזה דומה להחמיץ במחובר דבכה"ג לא מהני מסברא הך שעה"כ ולזה פריך בגמ' מ"ט דר"ע ובזה פליג ר"א דל"ל גלי קרא אבל אם נסתרס לאחר שכבר נזקקה בזה מהני טעמא דשעה"כ מסברא ולא איצטריך קרא ומשו"ה גם ר"א מודה בכה"ג וע"כ במת היבם שכבר נזקקה לא פליג ר"א ומשו"ה פריך בגמ' מנ"ל דמיתת היבם מתרת

ג) והנה ביאור הסברא דשעה"כ היינו דקפידת הכתוב הוא רק בתחלת חלות הדין אבל אחר שהדין כבר חל תו לא פקע כגון בטומאת אוכלין דבעינן לר"ש אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים ובלא"ה אינו ראוי לק"ט אבל אם כבר ירדה עליו תורת קב"ט כשהיתה לו שעה"כ תו לא פקעה. וכן הכא אין הזיקה חלה מתחלתה אלא בגברא דהוי בר הקמת שם. אבל אם כבר חלה הזיקה בשעה שהי' מוכשר אין הזיקה נפקעת אח"כ. וזהו מסברא בלאו קרא אלא דק"ק דכשנעשית ערוה אחר שנזקקה דפקעה זיקה ולא מהני מה שהיתה לה שעה"כ ומ"ש פטור סריס מפטור ערוה. ואפשר לומר דדין ערוה אינו לפוטרה אלא לאסרה וממילא פטורה מפני שאסורה. ולענין איסור ודאי לא שייך לומר שלא תהא נאסרת מפני שהי' לה שעה"כ. וע"כ אסורה והפטור תלוי בהאיסור

ד) דף פ"ב בתוס' כתבו דבתערובת שייך חזקת היתר וברא"ש פ' גיד הנשה כתב בשם הראב"ד דגבי ירך שאינה מנוקרת מגיד לא שייך חזקת איסור משום דהירך לא נאסר מעולם וה"נ גבי תערובת ההיתר לא נאסר ע"י התערובת ואפי' להסוברין דבכל האיסורין חתיכה נעשית נבילה. כתב הר"ן דאינה אלא מדרבנן אלא דבתוס' פג"ה הקשו לשי' זו מגיעולי מדין ומשמע לכאורה דס"ל דהוא מדאורייתא וצ"ע. [אולי י"ל עפ"ד התוס' ב"מ (דף ע' ע"ב) דבמקום שהתירה תורה בהדיא לא הי' לחכמים לאסור. נ'.] וכ"כ הר"ש בפ"ז דתרומות דגבי קופות ל"ש חזקת היתר וי"ל לדעת תוס' לפימ"ש בתוס' נדה (מ"ז) דבמדומע גם החולין נעשין תרומה דמשו"ה מדומע פטור מחלה. ולפי"ז שפיר שייך חזקת היתר אלא דג"ז אאמד"ר כמובא שם בדבריהם ועיין בש"ש ש"ג פ"ז

ה) שם תוס' ד"ה ר' יהודא כתבו דוקא לח בלח ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל וסברא הוא דבלח האיסור מתפשט בכל ההיתר עיי"ש ובבכורות (כ"ג) הקשו למ"ד דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ואילו לענין אכילה מותר לאכול בב"א. ותי' דבבית הבליעה הוא בזא"ז. וק' דתי' זה לא שייך אלא ביבש ולא בלח דכל משהו מעורב וצ"ל דבלח בטל גם לענין משא כמש"כ בכ"מ ספ"א מאביה"ט בשם הר"י קורקוס. ומוכח דאדרבא בלח מהני ביטול יותר מביבש. וברא"ש פ' גיד הנשה כתב לחלק בין אכילה לטומאת משא. ותימא דהא דלא מהני ביטול למשא הוא דוקא אם נושא כולן כאחת אבל אם נושאין בזא"ז ודאי מהני ביטול וטהור וא"כ יועיל הביטול גם אם נושאין בב"א כמו באכילה וצ"ע עכ"פ מדברי תוס' מוכח דבלח מהני ביטול גם לטומאת משא כמ"ש הר"י קורקוס ותיקשי מר"י במב"מ וי"ל דס"ל לר"י דדין ביטול דיבש ליכא בלח וביטול דלח ליכא ביבש. ולא הרי זה כהרי זה. דביבש המיעוט מתבטל בתוך הרוב ולמשא לא מהני ביטול. ובלח המיעוט מתבטל לגבי הרוב כמו בבצק שבסידקי העריבה שהבצק מתבטל לגבי העריבה ופקע ממנו שם חמץ דכל המחובר לאיזה דבר מתבטל אצלו ונעשה כמותו וכמו בהשקה שהשאובין מתבטלין אצל המקוה ע"י חיבורן דומיא דזרעים שמתבטלין אצל הקרקע ומשו"ה לא מהני השקה בשאר משקין דטעמא לא בטיל (רש"י ספ"ק דחולין) ובביטול זה יש לחלק בין מינו לשאינו מינו דבאינו מינו כגון חלב במים החלב מתבטל אצל המים ונעשה מים. אבל במים אכתי הן מים גם לאחר התערובות ומשו"ה לא פקע איסורא מהן. אבל ביבש ל"ש לומר דע"י החיבור נתבטל המיעוט אצל הרוב דכל חד לחודי' קאי ואין שם חיבור כלל אלא שהמיעוט מתבטל בתוך הרוב. והותר ע"י התערובת ואין טעם לחלק בזה בין מינו לשאינו מינו ודין ביטול של יבש ליכא בלח משום שהאיסור מתפשט בכל ההיתר. והביטול בלח הוא משום דין חיבור שמתבטל לגבי הדבר שנתחבר אליו ונעשה כמוהו ומהני גם לענין משא ובזה יש לחלק בין מינו לשאינו מינו אלא דלפי"ז תיקשי מהשקה לר"י דהוי מב"מ ומהני החיבור למקוה לטהרן. וצ"ל דדין חיבור לענין השקה שלא בתערובות חלוק מדין חיבור ע"י תערובות דהר"ן נדרים (נ"ב) כתב הטעם בהא דמב"מ לא בטיל משום דמינו מחזקו עיי"ש וזה שייך רק בתערובות וגם לדברי רש"י מוכרח דדין השקה חלוק מדין תערובות דביין לא מהני השקה משום דטעמא לא בטיל ואילו בתערובות שי' רש"י (פג"ה צ"ח) דטעם כעיקר לאו דאורייתא מיהו הכא איכא טעמו וממשו דלכו"ע דאורייתא: סימן ס"א

א) דף פ"ג המסכך גפנו על תבואות חבירו. כתבו בתוס' דכיון דאא"א דשא"ש אין כאן כלאים והכל מותר. וזה נגד המפורש בירושלמי דשלו אסור וכן פסק הרמב"ם וע"כ צ"ל בדעת תוס' דיש איזו ראי' דגמ' דידן פליג בהא אירושלמי אף דזה צ"ע דא"כ הי"ל לתוס' להביא את המקור לזה ויש לעיין ממתני' פ"ג דמכות (כ"א) דאיכא איסור לזרוע כלאים בשביעית. ובגמ' מוקי לה כר"ע. ובפ"ז דכלאים סובר ר"ע דבשביעית לא נתקדש דאין אדם מקדש דשא"ש. [ועי"ש בציון ירושלים על גליון הירושלמי] וע"כ דאף דאינו נאסר אסור לזרוע ולדברי התוס' הא אין כאן שם כלאים ולמה אסור לזרוע וכן קשה ממתני' ספ"ד דכלאים דשלו ושל חבירו מצטרפין לחמשה גפנים להיות כרם ומבואר שם בר"ש מירושלמי דקאי אפי' למ"ד אא"א דשא"ש ולשי' תוס' תיקשי כיון דאין כלאים למה יצטרפו [ושמא לענין צירוף לעשות שם כרם שאני נ'.] ואפשר דלדעת תוס' נפרש מתני' דוקא למ"ד א"א דשא"ש דלא כהירושלמי

ב) ובעיקר הך דינא דאא"א דשא"ש בכלאים כתב הר"ש דגזה"כ וילפינן לה בירושלמי מקרא ולפי"ז המחלוקת בכלאים אינה שייכא כלל להא דפליגי בס"פ השוחט אי אדם אוסר דשא"ש בע"ז. וק' דבירושלמי שם איפליגו אם נעבד של אחרים אסור ותלי לה בהא דאיפליגו גבי כלאים ואי נימא דגבי כלאים פליגי בדרשא דקראי אין זה שייך לנעבד. ואפשר דס"ל להר"ש דגמ' דידן פליג בזה אירושלמי דבס"פ השוחט דפליגי אמוראי אם אדם אוסר דשא"ש לא מייתי בגמ' פלוגתא דתנאי בכלאים ומוכרח מזה דהא דפליגי בכלאים אינו שייך למה שנחלקו לענין ע"ז וכן כתב להדיא בס' האשכול שלהי הל' שחיטה עיי"ש. ולשי' תוס' כאן דפלוגתא דכלאים שייכא לפלוגתא דע"ז תשאר הקושיא אמאי לא מייתי בגמ' ס"פ השוחט הך דכלאים. וכבר הק' כן בס' המכריע חיו"ד. והר"ש כתב דלא דמי ע"ז לכלאים דאינו שלו לא שמי' תקרובת ודבריו צ"ב. ונראה כונתו דבתקרובת ע"ז האיסור הוא ע"י היחוד שהדבר מיוחד לע"ז וע"י יחוד באינו שלו לא נעשה הדבר מיוחד לע"ז שהרי הבעלים לא ישמעו ליחודו