קובץ הערות קנג

ט"ו ע"ב אות ה'. נ.] ומשמע מדברי תוס' דהוא מדאורייתא. אלא שרש"י כתב בבכורות (ט"ו) דאינו אלא מדרבנן עיי"ש

יד) וברמב"ם (פ"ו מערכין) שור זה עולה מעכשיו ולאחר שלשים. מכרו בתוך שלשים אינו מכור ואסור בהנאה תוך ל'. והוא מתוספתא תמורה פ"ג (הובא באור שמח) אבל בירושלמי פ"ג דקידושין פליגי אמוראי באומר שור זה עולה לאחר ל'. ואיכא מ"ד דאם מכרו בתוך ל' אינו מכור ליידא מילא אמר לאחר ל' לשייר לו גיזה ועבודה והובא ברשב"א פ"ג דנדרים. ובשו"ת רשב"א חלק ג' ס' קכ"ב עיי"ש באורך. ומשמע שם מדברי הרשב"א דטעמא דמ"ד אינו מכור משום דהוי כאילו אמר מעכשיו ולאחר ל'. ומ"מ מותר בהנאה תוך ל' וזה שלא כדברי הרמב"ם דבמעכשיו ולאחר ל' אסור בהנאה תוך ל'. אלא שהרשב"א כתב שם דגמ' דידן חולקת בזה על הירושלמי. דא"א שיהא גוף להקדש ופירי חולין דמגופא דהקדש קא ינקי. ולכאורה ולדי קדשים למ"ד בהווייתן הן קדושין. כשהן במעי אמן דומה למעכשיו ולאחר ל' ומשו"ה אינו יכול להתפיסן בקדושה אחרת לדעת תוס' א"כ הי' ראוי שיהיו אסורין בהנאה. ובגמ' פ"ק דתמורה מבואר דהן חולין גמורים במעי אמן. ואפשר דדעת תוס' כהירושלמי דבתוך ל' מותרין בהנאה

] טו) ולפי המבואר למעלה. דצריך תמיד להיתר שחיטה. ואם יהא נפקע שם שחוטה מכאן ולהבא. תיאסר משום נבילה. או אם עודנה מפרכסת. שהיא כחיה לכל דבריה. תיאסר משום חי. ואילו משכחת לה שבהמה תחזור ותחיה. לאחר שנשחטה. תחזור ותיאסר משום חי. אם יופקע ממנה. שם שחוטה. והתולעים היוצאים מן הבשר. יש להן דין הבהמה עצמה. שאם חזרה וחיתה. היתה צריכה להיתר שחיטה. והתולעים הרי הם חיים. וצריכין ג"כ להיתר שחיטה. ואין להם סימני שחיטה. וע"כ אסורין משום יוצא ר"ל שיש להן דין הבהמה. שאילו היתה עכשיו חיה היתה זקוקה להיתר שחיטה. וגם התולעים זקוקין להיתר שחיטה ואין להן

טז) עכ"פ נתבאר. דשחיטה אינה מפקעת סיבת האיסור מן הבהמה לעולם. אלא שזקוקה תמיד. לשם שחוטה, ואי פקע ממנה השם הזה מכאן ולהבא נאסרת. וא"כ בשחוטה שנתערבה ברוב נבילה. שפיר שייך בה ביטול אפילו לדעת הרמב"ן. דע"י ביטול. פקע ממנה שם שחוטה. וממילא אסורה משום נבילה. ומ"ש הרמב"ן. דהיתירא לא בטיל היינו בהיתירא דממילא. שאינו צריך לדבר המתירו אלא שמותר מאליו. מפני שאין לו סיבת האיסור. אבל בשחוטה יש בה תמיד סיבה לאיסור נבילה. אלא דשם שחוטה שיש עליה מתירה בכל שעה. וע"י ביטולה ברוב. פקע ממנה שם שחוטה. ונשארת באיסורה. ואין לומר דלפי"ז תיקשי להיפוך. נבילה אמאי בטלה בשחוטה. ואיך יועיל הביטול לתלות עליה שם שחוטה. דזו אינה קושיא. דמ"מ דין האיסור שיש עליה. יורד ממנה ע"י ביטול ברוב היתר. ומה לנו שלא נעשית שחוטה. מ"מ מותרת מפני שנתבטל איסור שעליה

יז) אבל עדיין אינו מספיק דכיון דנבילה אינה נעשית שחוטה ע"י ביטול האיך מותרת דהא גם שחוטה בעצמה אי פקע ממנה שם שחיטה תיאסר א"כ נבילה שנתבטלה דלא מהני הביטול להעלות עלי' שם שחיטה למה מותרת. וכעין סברא זו מפורש בגמ' (סוטה מ"ז) דילדה שסיבכה בזקנה בטילה וילדה שסיבכה בילדה הנטועה לסייג ולקורות לא בטלה עיי"ש הטעם בפירוש רש"י דהא דילדה הנטועה לסייג מותרת אין הטעם מפני שצריך מחשבה לאוסרה שהרי אילן העולה מאיליו חייב בערלה אלא משום דמחשבה לסייג ולקורות מתרת ואי מימלך עלה לאכילה נאסרת מאליה. ומשו"ה הילדה שסיבכה לאכילה אסורה דאין לה מחשבה מתרת. ובכה"ג גם המבטל הי' אסור אילו לא הי' לו מחשבה שתתירנו. וה"נ בנביל' שנתבטלה בשחיטה כיון דלא מהני הביטול להעלות עלי' שם שחוטה א"כ לא עדיף הבטל מהמבטל דהא גם השחוטה אילו פקע ממנה שם שחוטה מכאן ולהבא היתה נאסרת וא"כ הנבילה שאין לה שם שחוטה איך תהא מותרת וצ"ע. והר"ן ס"פ כל הצלמים בסוגיא דזה וזה גורם הביא גמ' הנ"ל וכתב ודמיא למאי דאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה לה טומאה. וה"נ זו שנטעה לסייג ולקורות אילו נמלך עלי' לאכילה חייבת בערלה וכו' עיי"ש ולפי פירוש זה לא קשיא מהא אבל תימא דהסוגיא שם במנחות קאי לר' יהודא דמין במינו לא בטיל אבל לרבנן בכל גווני בטל והא דילדה שסיבכה בילדה לא בטיל הוא לכו"ע. ובאמת כדברי הר"ן כן הוא דעת הרמב"ם שפסק כהא דרב חסדא והראב"ד השיג דר"ק קאי אליבא דר"י: סימן ס'

א) דף ע"ט אר"ע סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו מפני שהיתה לו שעת הכושר סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שלא היתה לו שעת הכושר. ר"א לא כי אלא סריס חמה חולץ וכו' מפני שיש לו רפואה סריס אדם לא חולץ ולא חולצין מפני שאין לו רפואה. וביאור מחלוקת זו לפימ"ש תוס' פ' כיצד דהא דכתיב להקים שם א"צ שתהא הביאה ראוי' להקמת שם אלא שיהא הגברא בר הקמת שם וזהו טעמו של ר"א דביש לו רפואה מקרי בר הכי אלא דלפי שעה פומא הוא דכאיב לי' אבל כשאין לו רפואה מקרי לאו בר הכי. אמנם סברת ר"ע צ"ב דמה בכך שהיתה לו שעה"כ מ"מ עכשיו כיון שאין לו רפואה לאו בר הקמת שם הוא וזהו פירכת הגמ' אקרי כאן להקים שם והאי לאו בר הכי הוא ומשני רבא א"כ אין לך אשה כשירה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם מיתתו לר"א וכו' התם כחישותא דאתחלא בי' עיי"ש. ומבואר מזה דטעמא דר"ע משום דגלי קרא דשעה"כ מילתא הוא ור"א ס"ל דלא גלי קרא ובלאו קרא כו"ע מודי דמסברא לא מהני מה שהיתה לו שעה"כ. וק' דבכמה דוכתי מצינו הסברא דשעה"כ בלא קרא. דבפ' כל שעה פריך בגמ' מהא דמהני תרומה מן הטמא על הטהור ואמאי לימא תתן לו ולא לאורו ומשני התם היתה לו שעה"כ עיי"ש וכן בפ"ק דמנחות דאי מקרא דממשק"י הו"א למעוטי היכי דלא היתה לו שעה"כ עיי"ש ובר"פ המנחות והנסכים מודה ר"ש בבב"ח שמטמא טומאת אוכלין מפני שהיתה לו שעה"כ. ועו"ק לר"א דשעה"כ לא מהני והכל תלוי אם יש לו רפואה. וא"כ גם בנעשה סריס אחר שנזקקה פטורה. ולפי"ז במת היבם דאין לך סריס גדול מזה מאי פריך בפ"ק דקידושין במיתת היבם מנ"ל ויליף לה ממיתת הבעל ולר"א תיפטר מאלי' מפני שנעשה סריס

ב) והנה בפ' כל שעה דילפינן מתתן לו ולא לאורו דלא מהני קריאת שם תרומה היכא דהחמיץ במחובר אבל בהחמיץ בתלוש מהני קריאת שם שה"ל שעה"כ. וצריך להבין דמ"מ הנתינה היא לאורו ולא לו. וע"כ צ"ל כעין מ"ש תוס' לענין הקמת שם דבעינן רק שיהא הגברא בר הכי ה"נ לא בעינן נתינה הראוי' לו אלא שיהא הדגן בר נתינה לו וכשהחמיץ בתלוש כיון דקודם שהחמיץ הי' הדגן ראוי לקריאת שם שוב אינו מפסיד דינו אח"כ. וכן לענין ממשק"י כיון שהי' ראוי לגבוה קודם שנאסר אינו נפסל גם אח"כ דהדין שכבר חל תו לא פקע אבל אם החמיץ