קובץ הערות קנב

ואח"כ הקדישה הא הויא שחיטה ראויה ולמה יפטר מכיסוי אפילו בלאו טעמא דשכבר נתחייב. ומאי ראיה מכיסוי לשילוח הקן. ואף דראית הגמ' מלישנא דברייתא. שכבר נתחייב בכיסוי. ומוכח דטעם החיוב הוא מפני שכבר נתחייב. וא"כ ה"ה בשילוח. אבל אברייתא גופא תיקשי ל"ל בכיסוי להך טעמא דשכבר נתחייב. ת"ל שגם עכשיו חייב כיון שהשחיטה היתה כשרה בשעתה. אבל אם נאמר שצריך שיהא עליה תמיד שם שחוטה. וכיון דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. א"כ עכשיו שהקדישה ונאסרה. פקע ממנה שם שחוטה מכאן ולהבא. וראוי שתיפטר עכשיו מכיסוי. אלא מפני שכבר נתחייבה בכיסוי קודם ההקדש

ט) ובחידושי הרשב"א פ' ד' אחין. בהא דקאמר בגמ'. גבי ערוה שנתגרשה בספק גירושין. אשה זו (צרה) בחזקת היתר לשוק עומדת. מספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק. והקשה הרשב"א נימא מחזיקין מאיסור לאיסור. כמו בספק בשחיטה דהויא חזקת איסור. אף דאיסור אבר מן החי פקע במיתתה. מ"מ מחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור נבילה. וה"נ נחזיק מאיסור אשת איש לאיסור יבמה לשוק. ולכאורה לא דמי אהדדי. דהכא בחזקת היתר עומדת. שאם ימות בעלה תהא מותרת. אבל בשחיטה. לא שייך לומר חזקת היתר. שאם תישחט תהא מותרת. שהרי זהו גופא מספקא לן. אם נשחטה או לא. משא"כ הכא שמת בעלה בודאי. וצ"ל דקושית הרשב"א היא כיון דעכ"פ מוכח מהתם דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ אף דהכא יש לה חזקת היתר מ"מ גם חזקת איסור איכא והוי חזקה נגד חזקה. וליהוי ספק השקול ותירץ הרשב"א. דהתם גבי בהמה. כל שלא מתה. או שמתה ממילא. או שלא נשחטה כהלכתה אסורה. עד שיתחדש בה ענין המכשירה. והילכך כיון שאתה בא להתירה. ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה. עליך הראיה. ודכותה הכא. כיון שזו מתחלתה צרה לערוה הות. ואילו מת בעל. ממילא הותרה לשוק. והרי מת. וקברו מוכיח עליו. כשאתה בא לאוסרה ולומר. דנעשה בה מעשה האוסרה. עליך הראיה עכ"ל. וצריך להבין ממ"נ. אי נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. אמאי הוי התם חזקת איסור. ואי מחזיקין מאיסור לאיסור. אכתי תיקשי. מאי מהני הכא חזקת היתר. ליהוי חזקה נגד חזקה

י) אולם לפי הנ"ל דצריך שתהא השחיטה מתרת תמיד. ואם יופקע ממנה שם שחוטה מכאן ולהבא. תיאסר משום נבילה. וא"כ נמצא דלעולם יש בה סיבה לאיסור נבילה. אפילו נשחטה כהלכתה. אלא דשם שחוטה שיש בה מתירה בכל שעה. וא"כ בספק אם נשחטה כהלכתה יש בה בודאי סיבת איסור נבילה. שהרי היא מתה. וסיבה המתרת היא ספק. ומשו"ה אין ספק מוציא מידי ודאי. אפילו נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. (אלא דצ"ע בדברי הרשב"א פ"ק דחולין שהביא ראיה מהכא דמחזיקין מאיסור לאיסור. וצ"ע איזה ראיה יש מכאן). ודוגמא לזה בחידושי הר"ן ס"פ המפקיד. משתבע איהו דלא הוי ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. וא"ת למה נשבע ספסירא ונוטל והלא בקרא זה אינו יודע אם נתחייב לו או לאו. וכו'. י"ל דלא אמרינן דבאינו יודע פטור וכו'. אבל זה יודע הוא בחיובו שכבר פשע אלא שרוצה לפטור עצמו בפשיעת הספסירא. ושמא הוא טוען עליו. וחיובו ברור לפניו. הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך. עכ"ל. ואף דהכא הספק הוא שמא לא נתחייב מתחלתו. מ"מ כיון דסיבה המחייבת היא ודאית. וסיבה הפוטרת היא ספק. הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך. משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכן בכל ספק פרעון קודם הלואה. והוא כ"ש מהכא. דהכא אינו בתורת פרעון. אלא דמעיקרא לא נתחייב ומכל מקום אמרינן אין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב

יא) וברמב"ם ספ"ב מהל' מאכלות אסורות. תולעת. הנמצא בבשר אסורה. אבל דג שהתליע. התולעת מותרת. ומקורו בס"פ אלו טריפות. דרני דבשרא אסירי. דכוורי שריין. מ"ט. בהמה בשחיטה הוא דקא משתריא. והני מדלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי אבל דגים באסיפה בעלמא משתריין. ופירשו כל הראשונים. בדרני דבישרא שהתליעו מחיים. והוי יוצא מן החי. וליכא מידי דאתי מחי ושרי. אבל התליעו לאחר שחיטה מותרין. כמו דרני דכוורי. אבל הרמב"ם דיקדק. מדקתני דרני דבישרא. ולא קתני דרני דבהמה. ש"מ דאיירי אפילו לאחר שחיטה. וצריך ביאור. איזה יוצא מן החי יש כאן והיא השגת הראב"ד שם

יב) והנה בפ"ק דבכורות איתא דשריותא דחלב חידוש הוא. דליכא מידי דאתי מחי ושרי. אלא דילפינן ליה מקרא. וכן כתבו הראשונים לענין ביצה. ויש לדקדק. למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת. וליכא איסורא כלל בבהמה שלימה. ומשו"ה כל האיסורין חלין על בהמה בחייה. ולא אמרינן אין אחע"א. כמבואר ס"פ גיד הנשה. איזה חידוש יש בהיתירו של חלב. ומאיזה טעם יאסר. דאינו יוצא מן הטמא כלל, אלא מן הטהור דאיסור חי אינו אלא לאחר שנתלש האבר. והבולע עוף קטן שלם. אין בו איסור. וא"כ החלב היוצא מבהמה שלימה. למה יאסר משום יוצא מן החי. וי"ל דכללא דיוצא הוא. שהבן יש לו דיני האב. ובבהמה בחייה. אף דאיסור אבמה"ח אינו חל בפועל אלא בשעת תלישת האבר. אבל מ"מ תיכף משנולדה. (או נוצרה) הבהמה. חל עליה הדין. שאם יתלש אבר ממנה. יהא אסור. דסיבת האיסור ישנה בה מתחלתה. אלא דזמן חלות האיסור בפועל הוא בשעת תלישת האבר. וכשם שחל הדין על הבהמה שלאחר שיתלש הבשר ממנה יאסר. ה"נ חל הדין הזה על החלב. שלאחר שיתלש מן הבהמה יהא אסור. דהחלב יש לו דין הבהמה עצמה

יג) [ועוד ראי' דלמ"ד (ס"פ גיד הנשה) דאיסור טריפה אינו חל אלא לאחר שחיטה משום דאין אחע"א. א"כ למה חלב טריפה אסור והא מחיים ליכא איסור טריפה דאינו חל על אבמה"ח אע"כ צ"ל כיון דמ"מ ישנה לסיבת האיסור אפי' היכא דאאחע"א בהכי סגי לאסור היוצא דגם בחיי' יש גם עכשיו דין טריפה להיאסר לאחר שירד ממנה איסור אבמה"ח והחלב יש לו דין הבהמה עצמה וכשפורש מן הבהמה דליכא עלי' איסור אבמה"ח אסור משום טריפה. ואחד מן התלמידים אמר לדחות ראי' זו דאפשר לאסור חלב טריפה מטעם יוצא מן החי משום דלית לי' תקנתא בשחיטה כמו בחלב של אבר היוצא בר"פ בהמה המקשה אבל התם הוא בעיא דלא איפשיטא. וחלב טריפה מפורש במשנה דאסור

וכעין סברא זו מצינו בתוס' בכורות (ט"ו) ד"ה מה בכור וכו' אפי' למ"ד בהווייתן הן קדושין לא דמי לבכור קודם שנולד דהני עומדין ליקדש מכח אמן שהיא קדושה כבר עכ"ל. וכוונתם שתיכף בשעה שנוצרו חל עליהן הדין שיתקדשו בשעת לידתן ושעת הלידה אינו אלא זמן חלות הקדושה בפועל ולא דמי לבכור שהלידה מקדשתו. אלא שדבריהן תמוהין דבתמורה שם מפורש במשנה דאפשר לשנות הולד לקדושה אחרת כשהוא במעי אמו להך מ"ד. וכבר עמד בזה ברש"ש. ובתוס' תמורה (ל"א) ד"ה ולדן וחלבן וכו'. ואפי' למ"ד בהווייתן קדושין ובשעת הווייתן אמן חולין מ"מ תפסינהו קדושה בשעת הווייתן עכ"ל, והיינו דסיבת הקדושה היתה בהן מתחלת יצירתן תיכף חל עליהן הדין שיתקדשו בשעת לידה [עיין בשטמ"ק בכורות