קובץ הערות קנא

המיעוט. ולפירוש זה אין טעם לחלק בין איסור להיתר

] ד) [במשכ"ב שם דהמיעוט מתבטל לגבי הרוב דוגמת דכל המחובר לאיזה דבר ה"ה כמוהו כגון בצק שבסדקי העריבה (פסחים מ"ה) שנתבטל לגבי העריבה. וכן המחובר לקרקע נתבטל לגבי הקרקע נראה לפרש בזה מה שפירש"י בטעמא דהשקה משום זריעה. והיינו דכמו בשתילי תרומה טמאה שזרען מתבטלין לגבי הקרקע ה"נ בהשקה כיון שנתחברו המים למקוה נתבטלו לגבי המקוה. ואף שלא נעשו חלק מהמקוה דבעירוב מקואות שיעורן בשפופרת הנוד. ובהשקה סגי בטופח להטפיח כמש"כ תוס' גיטין (ט"ז). מ"מ טהרו ע"י חיבורן למקוה. וד"ז מפורש ברש"י ס"פ הכל שוחטין ז"ל: שנושקין המים והוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה וכו' אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמא לא בטיל עכ"ל. והא דטעמא לא בטיל הוא בתערובות ובהשקה ליכא תערובות דהמים שבכלי עומדים בפני עצמם ומוכח מדברי רש"י דגם בתערוב' ההיתר הוא משום דהמיעוט מתבטל לגבי הרוב ושם הרוב על המיעוט דכיון שנתערבו כל התערובות חשיב כדבר אחד ויש לקרות התערובות ע"ש הרוב או ע"ש המיעוט ואמרינן רובו ככולו. ויתבאר בזה ענין סתום הא דהחמירו חכמים דדבר חשוב לא בטיל ולא מצינו שיחמירו חכמים בכדי אם לא משום איזה סייג וגזירה אבל בדבר חשוב לא בטיל לא מצינו בגמרא טעמא משום גזירה וכלל גדול דמילתא דליכא דכותה בדאורייתא לא מתקני רבנן. ומצינו במקומות הרבה דמביא ראי' מדרבנן לדאורייתא (במע"ש פ"ב מ"ב) אמר להם ר"ש אם היקל בתרומה מקום שהיקל בכרשינין ובתחלתן וכו' ועיי"ש בירושלמי כאן משיבין מדברי סופרים לדברי תורה (ועיין בסימן ס"ו הרבה כעין זה]. וא"כ תמוה מאיזה טעם מצאו חכמים להחמיר בדבר חשוב שלא יתבטל. ולפי הנ"ל ניחא דזהו מסברא דדבר חשוב אינו מתבטל לגבי דבר הפחות ממנו. ושמא י"ל כן במש"כ רש"י טעמא דלא מהני השקה ביין משום דטעמא לא בטיל. וק' דהא שי' רש"י פג"ה (צ"ח) דטעם כעיקר לאו דאורייתא ויין במים בטל אפי' יש בו בנ"ט (ול"ק דטעמ' וממשו לכו"ע דאורייתא) וצ"ל דדין ביטול בתערובות אלים יותר מדין ביטול בהשקה שכל אחד עומד בפ"ע ואינו מתערב בחבירו דבתערובות הוא מטעם דרובו ככולו ובהשקה לא שייך הק' דרובו ככולו. וי"ל דגם הרמב"ן דס"ל דאין היתר נעשה איסור ע"י ביטול מ"מ מודה לפירוש זה. והא דהיתרא לא בטיל כתב הרמב"ן בחידושי ע"ז (ע"ג) דלא אשכחן ביטול בהיתר לפי דאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבה מוסיף הוא עליו והולך עכ"ל ומשו"ה אינו מתבטל לגבי הרוב. וזה דלא כמש"כ בסי' זה דבלח בלח מודה הרמב"ן דהיתר נעשה איסור דהא בע"ז איירי בלח. וגם דלא כמש"כ שם דטעמו של הרמב"ן משום דביטול אינו מועיל להעלות על המיעוט הרוב. דכאן מבואר טעמו משום דאין אדם עשוי לבטלו והוא כעין הסברא דדבר חשוב אינו מתבטל. ולפי"ז תשאר הקושיא על הרמב"ן מהא דשחוט' בטילה בנבילה וצ"ע. ובר"ן נדרים (נ"ב) כתב דכו"ע ס"ל דמין במינו לא בטיל עיי"ש ויתבאר לפי הנ"ל דבמין במינו לא שייך לומר שיתבטל לגבי הרוב]

ומקשין על הרמב"ן. דמבואר במנחות (כ"ב). דכמו דנבילה בטילה בשחוטה ה"נ שחוטה בטילה בנבילה. ואפשר לומר. דהא דחולק הרמב"ן על דעת תוס' דהיתרא לא בטיל. הוא דוקא ביבש ביבש. אבל בלח בלח. אפשר דמודה הרמב"ן דגם היתר בטל. כמ"ש למעלה דשם הרוב נקרא על כל התערובות. ומצינו לחלק בין לח ליבש. לענין טומאת משא. כמ"ש בכ"מ בשם הר"י קורקס בפ"א מהל' אבות הטומאות. וכן הביא במשנה ברורה הל' פסח (סי'.)) דבלח בטל אפילו קודם שנודע התערובות. ומ"מ צ"ע בזה

ה) והנה בהא דשחיטה מתרת יש להסתפק אי בעינן להיתר שחיטה [רק בשעתה. ואילו משכחת שיופקע ממנה שם שחוטה מכאן ולהבא. מ"מ לא תיאסר. משום נבילה. דכיון שמתה ע"י שחיטה כשרה. לא נעשית נבילה בשעת מיתתה. ומהיכן תיאסר עכשיו. או דילמא. דכל שהיא מתה. יש בה סיבה. לאיסור נבילה תמיד. אלא דשם שחוטה. שיש עליה מתירה בכל שעתא ושעתא. ואם יתבטל ממנה. שם שחוטה. אפילו מכאן ולהבא. תיאסר משום נבילה. או אם היא עדיין מפרכסת. תיאסר משום אבר מן החי. אף שהשחיטה בשעתה היתה כשירה. שהשחיטה אינה מתירתה. בפעם אחת לעולם אלא תמיד היא צריכה. שיהא עליה שם שחוטה להתירה והיתירה אח"כ אינו מפני שכבר נשחטה אלא מפני שגם עכשיו היא שחוטה

ו) [בחידושי הרמב"ן פ' בהמה המקשה. הק' לר"מ דבן ט' חי אינו ניתר בשחיטת אמו א"כ גם במצאו מת האיך ניתר שמא בשעת שחיטה הי' חי. והביא שתרצו בתוס' דאפי' בכה"ג הוא ניתר כיון שלא יצא חי לאויר העולם. והוא תמוה לכאורה כיון שבשעת שחיטה לא הותר מי יתירנו לאחר שחיטה. ומזה נראה ראי' למש"כ בפנים דהיתר השחיטה הוא תמידי ולא רק בשעת מעשה השחיטה גרידא. אלא בכל שעה ושעה הבהמה ניתרת מפני שיש עלי' גם עכשיו שם שחוטה ומשו"ה העובר כשמת במעי אמו ניתר גם לאחר שחיטת האם. מיהו הרמב"ן שם חולק ע"ז עיי"ש]

ז) ונראה ראיה לזה. מפ"ק דחולין. בעי ר' ירמיה. אברי בשר נחירה. שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו. והנה במדבר. נחירתן היתה שחיטתן ומשו"ה היו חייבין בכיסוי הדם. וכשנכנסו לארץ. נתחדשה הלכה. דנחירה הויא נבילה ואי נימא. דאין צריך להיתר שחיטה אלא בשעתה. מאי קמיבעי ליה דהא בשעה שמתו. היתה מיתתן ע"י שחיטה כשרה. ואף דעכשיו פקע מינייהו שם שחוטה דנחירה היא עתה נבילה. מ"מ זה אינו אלא מכאן ולהבא. ומהיכן יאסרו עכשיו משום נבילה. אלא צ"ל. דשם שחוטה מתירה בכל רגע תמיד. ולא סגי במה שהותרה בשעת שחיטה. וכיון דכשנכנסו לארץ. פקע שם שחוטה מנחירה. נאסרה מכאן ולהבא משום נבילה. שהרי צריך שהנחירה תתיר בכל שעה ושעה. ומשנכנסו לארץ. שוב אין הנחירה מתרת. והא דמספקא ליה לר' ירמיה. שיהו האברין מותרין. היינו דילמא לא אסרה תורה. אלא אותן שינחרו מכאן ולהבא. כמ"ש הרא"ש שם, עיי"ש בדבריו

ח) ונראה דה"ה במליקה בעוף קדשים. דמליקתו זו היא שחיטתו. ומטהרת מידי נבילה אבל דוקא בקדשים ולא בחולין. אם תתבטל הקדושה לגמרי אחר המליקה. מכאן ולהבא. תטמא משום נבילה. דצריך שהמליקה תטהרנה בכל שעה. ועכשיו שהעוף חולין. א"א למליקה לטהר בחולין. וממילא הוי נבילה. וזה מפורש בגמ' (זבחים ס"ט) הפיגול. והנותר. והטמא. אין מטמאין בגדים בבית הבליעה. והטעם. משום דפסולן בקדש. ואם עלו לא ירדו. הא אי היה דינן דאם עלו ירדו. היו מטמאין בגדים בבית הבליעה. אף דלא נעשה נותר אלא מכאן ולהבא. והמליקה בשעתה היתה כשרה כדין ובפ' שילוח הקן. אלא דאגבהה לאם. ואקדשה. והדרא. מעיקרא איחייב ליה בשילוח מקמי דאקדשה. מי לא תניא ר' יונתן בן יוסף אומר הקדיש חיה. ואח"כ שחטה. פטור מלכסות. שחטה ואח"כ הקדישה. חייב לכסות. שכבר נתחייב בכיסוי קודם שיבא לידי הקדש. וקשה דבהקדישה ואח"כ שחטה. פטור מכיסוי משום דהוי שחיטה שאינה ראויה. ובשחטה