קובץ הערות קמט

בשאר לשונות כגון באומר הרי את מאורסת לי. וקשה דבמקדש ליום אחד דמקודשת לעולם לא מצינו חילוק זה דגם באומר הרי את מאורסת לי ליום אחד ודאי מקודשת לעולם. ובאמת דהתוס' צ"ב מה טעם לחלק באיזה לשון הוא מקדש דלא מצינו בתורה שני מיני קידושין דודאי לאחר שחלו הקידושין אין שום הבדל באיזה לשון נתקדשה. ונראה כונת תוס' דבקידושין ישנן שני דברים. א) דאסר לה אכו"ע כהקדש. ב) שהיא נקנית לו וצריך לחקור אם התחלת הקידושין הוא מהקנין וממילא נאסרת או להיפוך דהקנין הוא בתולדה מהאיסור וזה תלוי באיזה לשון הוא מקדשה דבלשון הקדש הוא עושה האיסור והקנין נמשך מהאיסור ובזה שייך פשטה כמו בקדושת מזבח. אבל באומר הרי את מאורסת לי הוא עושה הקנין והאיסור הוא ממילא ובקנין לא אמרינן פשטה כמו במשחרר חצי עבדו דלא אמרינן פשטה דהקנין אינו מתפשט [ובגר שנתגייר חציו אפשר דאמרינן פשטה בכולו] וכ"ז לא שייך אלא לענין פשטה דבהקדש צריך לחול מתחלה על כולה אבל לענין לא פקעה בכדי דהטעם הוא כיון דחלה שעה אחת תו לא פקעה אין חילוק באיזה לשון קידשה דגם באמר הרי את מאורסת נאסרה לכל העולם כהקדש ושוב לא פקעה: סימן נ"ז

א) ר"פ הערל האי תושב ושכיר מאי נינהו אילימא תושב ושכיר ממש משום דהו"ל תושב ושכיר. איפטר מפסח. והא קיי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה. ה"נ לא קני ליה רביה. ובשיטה מקובצת פ' הגוזל בתרא (קי"ג). בשם הרמ"ה כתב. דקיי"ל ע"ע אין גופו קנוי. ורבא דאמר גופו קנוי. הא איתותב בפ"ק דקידושין עכ"ל ונתהפכו הדברים בדפוס. וצ"ל ורבא דאמר פ"ק דקידושין גופו קנוי. הא איתותב. וכונתו לסוגיא דידן. מדקיי"ל דאין אוכל בתרומה. אלמא דאין גופו קנוי. אבל בתוס' כתבו דלא פליג הכא אדרבא. דהא דרבא הוא. לענין דיני ממון והכא איירי לענין מצות. והא דשרי בשפחה כנענית. היינו משום שצריך שיעבוד את רבו. בין ביום בין בלילה וכו' ובשו"ת שבסוף ס' אבני מילואים תמה ע"ז דאי נימא דאין גופו קנוי. וראוי להיות אסור בשפחה. מה בכך שצריך לעבוד את רבו. ואטו הותר לו לעשות מלאכה אסורה. משום עבודת רבו

ב) ונראה כונת תוס' דמהיתר שפחה לע"ע. אין ללמוד דגופו קנוי לענין מצות דא"כ היה ראוי להיות מותר בשפחה בכל אופן כמו עבד כנעני. ובאמת אינו כן דאינו מותר בשפחה. רק באופן שתהא בזה עבודת רבו. היינו שיהא הולדות לרבו. אבל אם אינה עבודת רבו. כגון שיהא הולדות לאחרים ולא לרבו או שלא יהיו ולדות כלל. כגון שפחה עקרה. שאינה ראויה להוליד. עבד עברי אסור בה וא"כ ע"כ צ"ל. דהא דמותר כשהיא עבודת רבו גזה"כ היא. ואין ללמוד מזה דגופו קנוי לענין מצות. וכן מוכח בתוס' פ' השולח (ל"ח). דבע"ע מהני הפקר לכו"ע. ודוקא בעבד כנעני. צריך גט להתירו בבת חורין. אבל בע"ע בלאו הכי מותר בה. ולכאורה קשה. דהא צריך גט שיחרור לאוסרו בשפחה. ולפי הנ"ל ניחא דגם בשעה שהוא עבד אינו מותר בשפחה. אלא אם היא עבודת רבו ונישואי שפחה שאינה עבודת רבו. אסור בה גם בשעה שהוא עבד. וא"כ לאחר שהפקירו. דתו ליכא עבודת רבו. ממילא אסור בה. ולפי"ז ע"ע אינו מותר אלא בשפחת רבו. שהולדות של רבו. וכן הוא במהרש"א פ' השולח. והא דאיתא בשילהי תמורה באומר תלין שפחתך אצל עבדי ופריך שפחה לע"ע. מישרא שריא. התם הא איירי. ששאל שפחת אחר. כדי שיהא הולד שלו. דמשו"ה אמר לו תלין שפחתך אצל עבדי. א"כ היא עבודת רבו. שהולד של רבו אבל בבא על שפחת אחרים שלא בתורת שאלה לרבו דהולד שייך לבעל השפחה. ואינה עבודת רבו אסור בה

ג) וכ"ז לשיטת תוס' דהיתר ע"ע בשפחה. אינו אלא באופן שהיא עבודת רבו. אבל יש חולקין בזה. והוא בריטב"א פ"ק דקידושין. דמפקיר ע"ע יצא לחירות. וצריך גט שיחרור לאוסרו בשפחה. ולפי"ז מוכח דהא דשרי בשפחה אינו תלוי בעבודת רבו. אלא בכל אופן מותר בשפחה משום דיש לרבו בו קנין איסור. וקשה מסוגיין. דלענין מצות לא קני ליה רביה. ובריטב"א כאן פירש דלא קני ליה רביה קנין גמור. כמו בעבד כנעני. וצ"ע דמ"מ. כיון דמהני קנין איסור שבו. להתירו בשפחה. אפשר דמהני גם לפוטרו מפסח. ואיזו הכרח יש להוציא הכתוב ממשמעותו והנה מקור דברי הריטב"א פ"ק דקידושין. הוא מדברי הרמב"ן בחידושיו שם. והרשב"א הקשה דא"כ מוכר עצמו. דאין רבו מוסר לו שפחה לא יהא צריך גט שיחרור. וצ"ע דהא סתמא איתמר עכ"ל. ובריטב"א שם כתב. מתוך קושיא זו דגם מוכר עצמו. מותר בשפחה. ולא מיעטיה קרא. אלא מדין כפיה שאין רבו יכול לכפותו לזה. וטעמו של הריטב"א. דכיון דס"ל דשריותא דע"ע בשפחה. הוא מטעם שיש לרבו בו קנין איסור. ולענין זה כל העבדים שוין. וה"ה באין לו אשה ובנים דאין רבו מוסר לו שפחה. מ"מ העבד מותר בה. וק"ק דא"כ גם אמה עבריה. תהא מותרת בעבד כנעני. ובמל"מ פ"ג מהל' עבדים הל' ד'. הקשה מסוגיא דתמורה הנ"ל באומר תלין שפחתך אצל עבדי. ופריך שפחה לע"ע שריא. ומשני הב"ע דלית ליה אשה ובנים. אלמא דכי לית ליה אשה ובנים אסורה. והנה בהא דפריך שפחה לע"ע שריא צריך להבין מה בכך דשריא. מ"מ הוי ביאת זנות. דהא בנותן אתנן לנכרית. הוי אתנן זונה. אף דביאת נכרית מותרת מדאורייתא בצנעה. ומ"ש שפחה מנכרית. אלא צ"ל דקושית הגמ' היא דבכה"ג דרבו מוסר לו שפחה. אין זו דרך זנות אלא דרך אישות. דרחמנא קרייה אשה אם אדוניו יתן לו אשה. ואינו יכול למסור שפחה אחת לשני עבדיו. ולזה משני כשאין לו אשה ובנים. דאין רבו מוסר לו. ותו לא הויא אישות. אלא זנות. אף דמותרת לו. כמו בנכרית

ד) להרמב"ן דמהני מחילה גם לרבא לקנין ממון בע"ע וא"צ ג"ש רק בשביל האיסור קשה מפ' הגוזל ומאכיל דפליגי אביי ורבא בנמכר לנכרי אי מיקרי גזילו או הפקעת הלואתו וקאמר שם בגמ' רבא לטעמיה דאמר גופו קנוי ומוכח דהפלוגתא לענין קנין ממון דבנמכר לנכרי ליכא קנין איסור וצ"ל דאה"נ דגם בקנין ממון פליגי דאביי ס"ל דאין צריך אלא שיעבוד ורבא ס"ל דיש לו גם קצת קנין בגופו ומ"מ מהני מחילה דאינו קנין גמור ונ"מ לענין היתר שפחה דלרבא יש לרבו קנין איסור וצריך ג"ש לאפקועי איסוריה ולאביי הא דמותר בשפחה אינו מפני קנין איסור אלא משום עבודת רבו וכיון דהממון נפקע ע"י מחילה ותו ליכא עבודת רבו ממילא אסור בשפחה וזה תלוי בזה דכיון דס"ל לרבא דיש לו קנין איסור ע"כ מוכח דיש לו גם קצת קנין ממון דע"י שיעבוד גרידא לא מהני שיהא לו קנין איסור: סימן נ"ח

א) פ' הערל ממזר דלא ידיע. לא חיי. והטעם. משום מכשול. שלא יתערב בכשרים. והקשה בשער המלך מפ"ק דחולין. אתיא ממכה אביו. ודילמא לאו אביו הוא. אלא משום דאזלינן בתר רובא. ומאי פירכא. דהא אי לאו