קובץ הערות קמח

בר פדא מודה דהיכא דנפקע קנין הממון בטלה הקדושה מאלי' אבל במקדיש לזמן ס"ל לבר פדא דגם קנין הממון לא פקע דכיון דפסקה פסקה כמש"כ הרא"ה גם לענין ממון אבל היכא שקנין הממון פקע כמו בתרנגולת שמרדה וכן ע"י גביית בע"ח מהקדש וכן בשדה מקנה שלא הי' לו כח להקדיש בתוך הזמן לעולם שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כמפורש במשנה דערכין (דכ"ו) [ק"ק דהתינח ביובל שני דגם הוא אין לו אלא לזמן אבל ביובל ראשון דהוא יש לו לעולם וא"כ ההקדש חל לעולם א"כ במה יפקע אח"כ כיון דאצל הקדש ליכא הדין יובל] ובכה"ג לא אמרינן כיון דפסקה פסקה. אלא דקשה לפי"ז דאיך תחול כלל קדושה בשדה מקנה דהא לבר פדא אמרינן דהקדש דומה לקדושי אשה דא"א להיות לזמן אלא א"כ שבתוך הזמן תחול לעולם ואף דגזה"כ הוא דאפשר להקדיש שדה מקנה מ"מ נילף מינה שאפשר להיות הקדש לזמן וצ"ע

יב) אבל בפי' הרא"ש בנדרים שם כתב שאם לא נמכר תוך ל' לאחר ל' ימכר ויביא בדמיו שלמים ומשמע להדיא שאם נמכר תוך ל' ישארו הדמים בקדושת עולה לעולם לא כדעת הרמב"ם וע"כ צ"ל שבתוך ל' הי' קדוש לעולם בקדושת דמי עולה ומשו"ה כשפדאו בתוך ל' נתפס הפדיון בקדושת עולה לעולם ומ"מ אם לא פדאו בתוך ל' פקעה קדושת עולה לאחר ל' ומוכח מזה דלא אמרינן כיון דפסקה שלא כדעת הרא"ה וכן מוכח עוד שהרא"ש חולק על הרא"ה ממש"כ לקמן (דמ"ד) במפקיר לזמן שאחר הזמן הזה אם לא יזכה בו אדם תהא שלו כבתחילה ומשמע דאם זכה בו אדם בתוך הזמן לא פקע קנין הזוכה לאחר זמן וע"כ צ"ל שבתוך הזמן הי' הפקר לעולם דאי נימא שגם בתוך הזמן לא הי' הפקר אלא לזמן איך אפשר שהזוכה יזכה בו לעולם ומ"מ אם לא זכה בו אדם חוזרת לבעלים אחר הזמן ולא אמרינן כיון דפסקה פסקה אלא בגט וכן בקידושין משום הקישא דהוי' ליציאה ולפי"ז טעמא דבר פדא בהא דס"ל קדו"ד לא פקעה בכדי ע"כ אינו משום דכיון דפסקה פסקה אלא הוא דין מיוחד בקדושה דלא פקעה וא"כ הדר תיקשי לבר פדא מתרנגולת שמרדה ומגביית בע"ח ומשדה מקנה דנהי דהקדושה לא פקעה בכדי מ"מ אם הקנין נפקע ממילא בטלה הקדושה

יג) והנה באבני מילואים הק' מפ"ק דקדושין דלא אמרינן במקדש חצי אשה פשטה קדושה בכולה משום דדעת אחרת שאני כמו במקדיש בהמה של שני שותפין דלא פשטה קדושה בכולה. ומ"ש במקדש לזמן דאינה יוצאה בלא גט משום דקדוה"ג לא פקעה בכדי ולא אמרינן בזה דעת אחרת שאני ולפי' הראשון שהובא למעלה דטעמא דקדושה לא פקעה משום דבתוך הזמן הי' קדוש לעולם ובכה"ג גם בממון אמרינן כיון דפסקה פסקה לדעת הרא"ה ל"ש להקשות כלל מדעת אחרת מעכב. אבל לפי' הרא"ש דלא ס"ל הך כיון דפסקה בממון ורק בקדושה הוא דלא פקע בכדי צריך טעם לחלק מ"ש הכא דאין חילוק משום דעת אחרת דאשה

יד) ונראה דמהא דפריך בגמ' ונפשוט קדושה בכולה מידי דהוי אאומר רגלה של זו עולה כולה עולה. ולכאורה אינו דומה זל"ז דהא חזינן דגם אידך מ"ד דלא ס"ל פשטה קדושה בכולה מ"מ הרגל לבדו קדוש ומוכח דאפשר להיות הקדש באבר אחד גם אי לא נימא פשטה בכולה ומשו"ה שייך שפיר לומר כיון דעכ"פ חלה הקדושה באבר אחד ממילא פשטה אח"כ בכולה אבל בקדושי אשה דגזה"כ אשה ולא חצי אשה. וא"כ מהיכן תתפשט הקדושה בכולה כיון שאינן חלין בחצי' כלל וע"כ צ"ל דהא דפשטה בכולה אין הכונה שהקדושה חלה מתחילתה בחצי אחת ומתפשטת אח"כ לחצי השני אלא דגזה"כ דהקדושה חלה בכולה אף שלא הקדיש ממנה רק אבר אחד דא"ל להקדיש בדיבורו את כולה דוגמא לזה במקבל נזירות ליום אחד קדוש ממילא ל' יום ובודאי אין הכונה שמתחילה חל נזירות רק ליום אחד ואח"כ מתפשטת מהיום הראשון להימים הנשארים אלא שכך הוא דין קבלת נזירות דא"ל לקבל רק ליום אחד וכן בנזיר חוץ מן היין דהוא נזיר לכל לרבנן דר"ש ברפ"ק דנזיר. דא"ל לקבל עליו כל דיני נזירות ואין הכונה שהנזירות חלה מתחילה רק על דבר שקיבל על עצמו ומזה מתפשטת לכל דיניו אלא פשוט שהנזירות חלה מתחלתה לכל דיני' וה"נ לענין פשטה הקדושה חלה מתחלתה בכולה מכח הקדישו ושפיר פריך בגמ' דלפי"ז לא משכחת חצי אשה דהרי היא מתקדשת כולה ע"י שקידש חצי' ומה לנו לדעתו ואמירתו ומשני דבדעת אחרת ליכא למימ' הכי דכיון דהקדוש' היא מכח המקדיש ולא מאלי' לא עדיפא הא דפשטה בכולה מאילו הקדיש בפירוש חצי' השני' אם היתה של שותפות דלא קדשה

טו) וכן מוכח עוד מהא דבהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' השני' וכו' ול"ל חזר והקדישה תיפשוט קדושה בכולה מאלי' דעכשיו תו ליכא דעת אחרת לעכב אע"כ דהכא לא אמרינן כלל פשטה מחצי אחד לחצי שני [ומשום דאפשר להיות חצי ואין הכרח להתפשט] אלא שהקדושה חלה מתחל' בכולה מכח הקדישו ועי' בתוס' פ' השולח (דמ"ג.) וכ"ז בדינ' דפשט' אבל בהא דאמרי' קדושה לא פקעה בכדי אין הפי' שאף שלא הקדיש רק לזמן הקדוש' חלה מתחלה לעולם דאינו כן אלא הטעם דכיון שחלה שעה אחת תו לא פקעה היינו דאף שמתחילה לא חלה רק לזמן מ"מ לאחר הזמן לא פקעה בכדי. והדין הזה אינו מכח המקדיש אלא ממילא וא"כ לא שייך לחלק בזה מטעם דעת אחרת. אכן בשדה מקנה דהטעם דיוצאה ביובל הוא משום דאין אדם מקדיש דשא"ש. ומ"מ משמע בתוס' פ' השולח דאילו הי' קדוה"ג לא הי' יוצאה ביובל ועיין בקצוה"ח סי' קי"ז מש"כ בזה] אף דאין לך דעת אחרת גדולה מזו שאינו שלו רק לזמן וע"כ לא יוכל להקדיש רק לזמן ומ"מ אמרינן דכיון שחלה שעה אחת שוב לא פקעה משא"כ בקדו"ד אפי' לבר פדא לא אמרינן כיון שחלה וכו' אלא שהקדישו חל מתחלה לעולם ומשו"ה בשדה מקנה דאיכא דעת אחרת אינו יכול להקדישו לעולם כיון שאינו שלו רק לזמן וכן בתרנגול' שמרדה שנתחדשה אח"כ סיבה להפקיע את ההקדש או ע"י גביית בע"ח בזה חלוק דין קדו"ד מקדוה"ג דבקדוה"ג א"א שתפקע בשום אופן אבל בקדו"ד שפיר פקעה כיון שנתחדשה אח"כ סיבת ההפקעה אלא דבמקדיש לזמן ס"ל לבר פדא דקדוש מתחלה לעולם היכא דליכא דעת אחרת

טז) אבל קשה מהא דפריך רב המנונא לעולא מקדושי אשה ומשמע דלבר פדא ניחא דאינו צריך לחלק ולומר דשאני קדושי אשה דהויא קדוה"ג והא בקדושי אשה דאיכא דעת אחרת גם לבר פדא צריך לחלק בין קדוה"ג לקדו"ד ושמא אה"נ דהו"מ למימר לטעמיך ולא אמר כמש"כ תוס' בכמה דוכתי וצ"ע

יז) [עכ"פ לשני הפירושים נתבאר דגם קנין ההקדש לא פקע לאחר ל' לבר פדא. ויקשה מש"כ הראב"ד (בפט"ו ממעה"ק) דהפדיון כל דהו והא לכתחל' אסור ובשלמא אי הי' נפקע קנין ההקדש ורק משום הקדושה מותר לכתחלה דהא דאסור הוא רק משום גזל. אבל להנתבאר דגם קנין ההקדש לא פקע א"כ יקשה כנ"ל וי"ל דכיון דמספקא לי' להראב"ד אי הלכתא כבר פדא א"כ לענין ממונא ספיקא לקולא וכמו שנתבאר למעלה ס"י אות ט"ו בדעת הר"ן ס"פ מי שמת לענין שכ"מ שהקדיש ועמד דנשאר בתיקו וכ' הר"ן דלענין איסורא מתקן לי' כדשמואל וביארנו ג"כ כנ"ל דכיון דהוי ספק מותר לכתחילה. (נ. ב

) :] יח) ובתוס' פ"ק דקידושין כתבו דלא אמרינן פשטה קדושה אלא במקדש בלשון הקדש ולא