קובץ הערות קמו

בקדוה"ג איכא מעילה בהוצאה דהתם איכא מעשה הפקעה דאם היו מועילין מעשיו הי' יוצא לחולין עי"ז וא"כ שפיר שייך מעילה אף אי לא אהני מעשיו אבל בקונמות גם אם יקנה המודר מ"מ הככר נשאר באיסורו וההוצאה מרשות אינה שייכא כלל להפקעת הקדושה ולמה ימעול על הוצאה מרשות הדיוט זה לרשות הדיוט אחר וצ"ע

ט) והנה בהא דתנן תפול הנאה להקדש פי' הרא"ש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמיני' להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמ' דיש מעילה בקונמות עכ"ל ומבואר מדבריו דגם בקונם פרטי יש להקדש בו קצת קנין ממון ולפי"ז י"ל דהמעילה אינה בשביל ההוצאה מרשות המדיר לרשות המודר אלא מפני הפקעת קנין הקדש כמו בכל מעילות וא"ש בהא דמקבל מעל לכשיוציא אף דלא קנה את הככר מהמדיר מ"מ הוציא קנין הקדש לרשות הדיוט וגם נבין בזה כונת הרא"ש בהא דקאמר בגמ' למעול נותן הא לא אסירא עלי' וכתב הרא"ש. ולא מצינו מעילה בדבר המותר לו לאדם. ולכאורה אינו מובן מה הי' קשה לו להרא"ש בזה שהוצרך להוסיף ביאור ע"ד הגמ' דלמה ימעול כיון דלא אסירא עלי' ולפי הנ"ל כונת הרא"ש דס"ד כיון דע"י הקנאתו יצא קנין הקדש לרשות הדיוט הי' ראוי להתחייב במעילה אף דלא אסירא עלי' מ"מ בהקנאתו הפקיע קנין הקדש מהככר ולזה הוסיף הרא"ש דלא מצינו מעילה בדבר המותר לו לאדם והיינו דעל הפקעת קנין הקדש גרידא אינו חייב במעילה אלא דוקא היכא שהדבר הוא קדוש לגבי דידי' אבל הכא כיון דלגבי הנותן אין הככר קדוש אינו מועל אף דהפסיד להקדש

י) אמנם מפי' הר"ן שם מוכח דגם למ"ד יש מעילה בקונמות אין להקדש בו קנין ממון ולפי"ז המעילה היא משום איסור קדושה ולא משום גזל ממון גבוה. וא"כ לכאורה למ"ד אין מעילה בקונמות ס"ל דגם האיסור אינו משום קדושה. וקשה ממש"כ הר"ן רפ"ג דשבועות בטעמא דמתפיסין בדבר הנדור ולא בדבר האסור דהתפסה אינה שייכא אלא באיסור קדושה ולא באיסור גרידא. וא"כ איך מתפיסין בקונמות למ"ד אין מעילה בקונמות ותי' הג"ר לוי מיליקובסקי זצ"ל דלכו"ע איסור קונמות הוא משום קדושה אלא דלמ"ד אין מעילה בקונמות ס"ל דלא הוי קדשי ד' למעול בו. וכמו קדשים קלים. וכן נראה מהא דקיי"ל דקונמות הוויין איסור חפצא ושבועה הוי איסור גברא ולכאורה אינו מובן כלל דהא בין נדרים בין שבועות איסורן הוא משום דלא יחל דברו וכן לשי' הרמב"ם דהמדיר את חבירו הלאו דבל יחל הוא על המדיר ולא על המודר ומ"מ המודר אסור ליהנות ואף דלגבי דידי' ליכא בל יחל וע"כ דאיסורא הוא משום קדושה ומשו"ה הוי איסור חפצא

יא) והנה מדברי רש"י במהדו"ק המובא למעלה שכתב דלמ"ד יש מעילה בקונמות ויוצא לחולין ע"י מעילה אין קונם מפקיע מידי שעבוד. וכונתו דכמו שיוצא לחולין ע"י מעילה ה"נ יוצא לחולין ע"י זכות המלוה וא"כ נראה מזה דהמעילה היא הפקעה על קנין ההקדש וממילא בטלה קדושתן וע"כ שייך לומר כן גם בשעבוד דזכות המלוה מפקיע קנין ההקדש דאי נימא דמעילה מפקיע את הקדושה מצד עצמה ולא בשביל ביטול הקנין א"כ לא שייך זה כלל בשעבוד לומר דהשעבוד יפקיע את הקדושה. ונראה עוד מדברי רש"י דגם בקונמות הקדושה תלוי' בהקנין דלמ"ד יש מעילה בקונמות קדו"ד הוא דנחתא עלי' וע"כ יכול המלוה להפקיע את הקונם ע"י שעבודו וא"כ נראה דה"ה בתרנגולת של קונמות שמרדה פקע איסורה אף דלא הי' נראה כן מסברא דא"כ מה חילוק יש בין קונמות להקדש אבל מ"מ מדברי רש"י הנ"ל מוכח כן. ולפי"ז י"ל בטעם ספיקו של הר"ן דגם הוא ס"ל דמעילה מפקיע קנין ההקדש וממילא בטלה הקדושה אלא דמספקא לי' אם גם בקונמות הקדושה תלוי' בקנין או לא וגם לענין תרנגולת של קונמות שמרדה שייך הספק הזה ומאי דפשיטא לי' לרש"י דגם בקונמות הקדושה תלוי' בקנין זהו גופא מספקא לי' להר"ן: סימן נ"ו

א) ובעיקר הדין דתרנגולת שמרדה דפקעה קדושתה לכו"ע [דאפי' מאן דפליג שם הוא דסובר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולא מקרי מרדה כלל] וכתבו הראשונים שם דהוא משום דכיון דנפקע קנין ההקדש ממילא פקעה הקדושה. וכן ביארנו לעיל מש"כ רש"י ותוס' פ' השולח דקדו"ד אינה מפקעת מידי שעבוד ואתי מלוה וטריף משום דלא אלים כח הקדש מכח מקדיש וק' קדושה להיכן הלכה וביארנו דכיון דהמלוה יש לו כח להפקיע קנין הממון ממילא פקעה הקדושה וק' לבר פדא דסובר בנדרים (דכ"ח) דקדו"ד לא פקעה בכדי. וק' דנהי נמי דקדושה לא פקעה מ"מ קנין הממון של גבוה אינו אלא לזמן [דלענין קנין ממון אין טעם לחלק בין הדיוט לגבוה] וכיון שנפקע הממון של גבוה ממילא בטלה הקדושה. עו"ק לבר פדא משדה מקנה דפקעה קדושתה בכדי. ואין לומר דזה לא הוי בכדי כיון דנפקע ע"י יובל ז"א דמבואר במתני' ערכין (דכ"ט) דטעמא דשדה מקנה חוזרת ביובל הוא מפני שאין אדם מקדיש דשא"ש. ומוכח דלגבי הקדש מצ"ע ליכא דין יובל אלא משום שנפקע כח המקדיש ובתוס' פ' השולח הנ"ל מבואר דאי הי' בשדה מקנה קדוה"ג לא הי' נפקע ולבר פדא תיקשי מ"ש קדו"ד מקדוה"ג

ב) ולכאורה הי' אפש"ל דלא פליג בר פדא אלא בקדו"ד למזבח אבל בקדשי בדה"ב מודה בר פדא דפקעה בכדי מהטעם הנ"ל משום דנתבטל קנין הממון וראי' לזה דהרי משמע מדברי הר"ן שם בסוגיא דמספקא לי' אי הלכתא כב"פ וכ"כ הראב"ד (בפט"ו ממעה"ק). וק' מאי מספקא להו הלכתא כמאן תיפשוט מסוגיא דעירובין (דל"ו) ככר זה היום קדש ולמחר חול ועירב בה מהו עיי"ש דאיירי בה רבא ור"נ ובודאי הלכתא כוותייהו וכן פסק הרמב"ם בהל' עירובין (פ"ו) ולא השיג עליו הראב"ד. ואי נימא דהלכתא כבר פדא איך משכח"ל ככר היום קודש ולמחר חול אלא צ"ל דהתם איירי בבדה"ב ובזה מודה ב"פ דפקע בכדי. וכן מצינו חילוק בין קדו"ד לקדושת בה"ב דבמקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג מדאורייתא ואילו במתפיס תמים לבה"ב הוי תקנתא דרבנן דלא יצא מידי מזבח לעולם כמש"כ תוס' זבחים (נ"ט) וגיטין (ל"ט) וכ"כ שם הרשב"א. ובזה הי' מיושב קו' הנ"ל דבתרנגולת שמרדה וכן בשדה מקנה מיירי בקדושת בה"ב. אבל באמת אכתי לא יתיישב בזה דודאי בשדה מקנה גם אם יקדישנה קדו"ד למזבח ג"כ תחזור לבעלים הראשונים וכן לענין בע"ח גם קדו"ד למזבח אינה מפקעת מידי שעבוד וע"כ דגם בקדו"ד הקדושה תלוי' בקנין ממון ועיין במאירי שם בסוגיא דבר פדא איירי גם בקדושת בה"ב. וא"כ הדרא קו' לדוכתא

ג) ובר"ן בסוגיא דנדרים שם כתב בשם הרשב"א דאפי' לאביי דס"ל בקדושת הגוף דפקע בכדי מודה בקדושין לזמן דלא נפקא בלא גט דאי אפשר להיות קנין פירות באשה עיי"ש ולכאורה אינו מובן דאדרבא מה"ט לא יחולו הקידושין כלל כמו במקדש חוץ מפלוני דאינן