קובץ הערות קמא

דכמו דמוכר בית ונפל מראהו נפול ה"נ במשכיר ולא אמרו חייב להעמיד לו בית אלא בבית סתם אבל בבית בבתי דין שכירות כדין מכירה דשכירות ליומא ממכר הוא. והרמב"ן ס"ל דבשכירות לעולם חייב להעמיד לו בית ולא דמי שכירות למכירה. וכן בשוכר בית זה ונפל אין השוכר צריך לשלם רק בעד הזמן שדר בו. ודעת הרא"ה דיש לשוכר קנין בגוף הבית וע"כ בשוכר בית זה ונפל צריך לשלם כל השכירו' דברשותו נפל כמש"כ בתשו' מיימוני הנ"ל

ה) ובשו"ת הריב"ש סי' תק"י בשוכר בית לזמן ורצה השוכר להסתלק בתוך הזמן אינו מסתלק במחילה גרידא אלא צריך להקנות זכותו למשכיר בקנין משום דשכירות ליומא ממכר הוא עיי"ש ונראה דזהו לשי' הרא"ה אבל לדעת הרמב"ן דשוכר אין גוף הבית קנוי לו אלא זכות דירה בלחוד הוא דאית לי' מהניא מחילת השוכר וא"צ קנין. ובמחנה אפרים הל' שכירות סי' ט' הביא דעת הר"ן דמהניא מחילה בלא קנין וזה כדעת הרמב"ן. וכן מה שנסתפק במחנ"א הל' זכי' מהפקר בגר ששכר בית לזמן ומת בתוך הזמן אם יוכל אחר לזכות בו עד סוף הזמן נראה דתלוי בפלוגתא הנ"ל. דאם יש לשוכר קנין בגוף הבית אפשר לאחר לזכות בו כשמת הגר. אבל אם אין לשוכר רק שעבוד גרידא א"כ כשמת פקע לי' שעבודו. [אמנם ברשב"א גיטין (דל"ז) מבואר בלוקח דקל לפירות ונפקע קנין הלוקח חוזרת למוכר ממילא עיישה"ט

] ו) והרמב"ן בקונטרס אחרון לכתובות נסתפק אם השוכר יכול לאסור בקונם מי נימא כיון דהמלוה אינו יכול לאסור דאין לו אלא שעבוד ה"נ שוכר. או דלמא שאני שוכר דגופו קנוי לו לפירות. וכמו דיכול להקדיש זכותו ה"נ יכול לאסור בקונם עיי"ש. ולכאורה הספק תלוי בעיקר קנין שכירות מהו אם הוא קנין גוף לפירות או דאינו אלא שעבוד ולפי"ז אין הספק אלא בשוכר אבל בלוקח לזמן ודאי הלוקח יכול לאסור בקונם או דכמו דאין השוכר יכול לאסור בשאר איסוה"נ כגון אם השתחוה לבית השכורה ה"נ אינו יכול לאסור בקונם. ושאני הקדש דהוי משום קנין ויכול למכור וליתן זכותו אבל איסור קונם אינו משום קנין. וכך נראה שם מדבריו דפשיטא לי' להרמב"ן דשוכר גופא קנוי לו לפירותיו עיי"ש. ובשו"ת הר"ן סי' ל"ה פשיטא לי' דשוכר יכול לאסור וכן הוא בשו"ת הרשב"א המיוחסות סי' רמ"ב. וקצ"ע. דלכאורה הי' נראה מזה דס"ל להרשב"א והר"ן דשוכר גוף קנוי לו לפירות. ואילו בחי' גיטין להר"ן פ' השולח (ל"ו) כתב דבמשכנתא באתרא דלא מסלקי מהני מחילה ומזה הוכיח במחנ"א שהר"ן חולק על הריב"ש וס"ל דמהני מחילה בשוכר

ז) ובעיקר הדין אם מותר לשוכר לדור בבית שהקדישו משכיר הביא הרמב"ן שם מירושלמי פ' מקום שנהגו. המשכיר בית לחבירו והקדישו ה"ז דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכר ה"ז דר בתוכו חנם. ומפורש בזה שלא כדעת תוס' וצ"ל לשיטה זו דירושלמי פליג אגמ' דידן בערכין דמבואר שם לפי' תוס' דשוכר אסור לו לדור בבית. והרמב"ן פי' שם דסוגיא דערכין איירי במשכיר בית סתם והקדישו אבל בבית זה אפשר דמותר לשוכר לדור בבית. אבל י"ל לדעת תוס' דהירושלמי לטעמי' דס"ל במקדיש שדה ושייר יניקתו לעצמו דמותר ופליג אגמ' דידן פ' המוכר את הבית דכי קא ינקי משדה הקדש קא ינקי כמ"ש הרשב"א פ"ג דנדרים בסוגיא דבר פדא עיי"ש. והיינו דכיון דהגוף הוא של הקדש א"א שיהיו פירותיו מותרין. וה"נ במשכיר בית והקדישו אפי' נימא דהגוף קנוי לשוכר לפירות מ"מ כיון דגופו קדוש אסור להשתמש בגוף של הקדש ולפי טעם זה אפי' במוכר לזמן והקדישו אסור ללוקח להשתמש בגוף של הקדש ואף דבהדיוט כה"ג אין בו משום גזל מ"מ אפשר דגזל גבוה חמור מגזל הדיוט כמבואר פ' השואל (צ"ט) להקדש משלם נ' ולהדיוט משלם מ"ט עיי"ש

ח) ובר"ן נדרים (מ"ו) הביא בשם אחרים לחלק דהא דמשכיר יכול לאסור על השוכר הוא דוקא אם לא הקדים לו שכרו אבל היכא דהקדים שכרו אינו יכול לאסור עליו וכתב דבכה"ג מפליג בירושלמי בין הקדים שכרו ללא הקדים. ולכאורה אין ראי' כלל מהירושלמי דהירושלמי קאי לענין אם צריך להעלות לו שכר להקדש. ובזה שפיר איכא לאפלוגי. דהיכא דהקדים שכרו למשכיר א"צ לשלם פעם שני ובלא שילם למשכיר צריך לשלם להקדש. אבל לענין אם יכול המשכיר לאסור על השוכר אין טעם לחלק בזה דהא שכירות קרקע כקרקע דנקנית בכסף שטר וחזקה. וז"ל הרא"ש בנדרים פ' השותפין ובירושלמי מחלק בין הקדים לו שכרו ללא הקדים. דכשהקדים שכרו אינו ברשות המשכיר כלל. ותמי' לי מה תלוי בהקדמת השכירות דשכירות קרקע נקנית בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק בי' עכ"ל. וק' היכן מצא הרא"ש בירושלמי דכשהקדים שכרו אינו ברשות המשכיר כלל דהירושלמי לא איירי אלא לענין אם צריך להעלות שכר להקדש

ט) והנה בפ' איזהו נשך תנן מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. ומפר' בגמ' טעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והאי כיון דלא מטא זמני' למיגבי לאו אגר נטר לי' משוא הוא דהכי שויא והאי דקאמר לי' אם מעכשיו בעשר לשנה אזולי הוא דקא מוזיל לגב'. וק' דאיך מותר להוזיל מפני הקדמת השכר דהרי כשמקדים שכרו שעדיין לא נתחייב הוי כהלואה. ותנן המלוה את חבירו לא ישכור הימנו בפחות. ובשיטה שם בשם הרמב"ן כתב דאיירי בשהחזיק במה ששכר ע"מ ליתן י"ב דינר. דינר לחודש שכבר נתחייב בהן ואח"כ מחל לו שני דינרין בענין זה דשרי משום דהוי כמוכר חובו בפחות. וק' דאיך נתחייב בהן אפי' החזיק דהא אינה לשכירות אלא לבסוף. ואפי' למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. מ"מ קודם שדר בה ודאי לכו"ע אינו מתחייב על להבא. אבל בירור הדברים מצאתי בפירוש הר"י מיג"ש בפ' הספינה (פ"ו), האומר לפועל הילך מנה ויהי' בידך שתעשה עמי מדינר ליום והי' יפה מסלע ליום אסור. מהיום מדינר ליום והי' יפה סלע ליום מותר. כלומר אם התחיל לעשות עמו בפעולה היום כיון שהתחיל לעשות עמו מאותו היום אין כאן הלואה כדי שיהי' אגר נטר לי' ואע"ג דקיי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הנ"מ היכא דלא בעי למיתן לי' מתחילה הוא דלא מחייבינן לי' לשלומי אלא לבסוף אבל היכא דיהיב לי' מדעתי' מתחלה מכ"מ שכירות מיקריא ולא הלואה ואין כאן אגר נטר לי' עכ"ל. וביאור הדבר נראה דתשלומי שכירות אפשר בב' אופנים. א) לשלם בעד ההשתמשות ובאופן זה אינה לשכירות אלא לבסוף או מתחלה ועד סוף. ב) אפשר לשלם בעד הקנין כמו בלוקח מקח דתיכף משזכה במקחו נתחייב לשלם ומשו"ה כשמקדים לו שכרו אין כאן הלואה אלא תשלומי קנינו. וז"ל רבינו יונה שם. מן הדין אעפ"י שלא שכרו עד ימות הגורן מותר דמעות שהקדים לו לאו הלואה נינהו כלל אלא אגרי' הוא דקא מקדים לי' שהרי מעכשיו הוא נשכר לעשות עמו בגורן ודמי ללוקח חפץ הנמצא ביד חבירו אע"פ שמתנה עמו שלא יתן לו החפץ עד חודש ימים מותר להקדים לו המעות ולאזולי גבי' ולא אמרינן דמעות הלואה נינהו וכי יהיב לי' אותו החפץ בזול הוי אגר נטיר אלא כיון דמעכשיו מכר לו אותו החפץ מכר גמור הוא ה"נ שכירות גמורה היא והיכי דמי דאסרינן במכר להקדים לו מעות ולאזולי גבי' כגון שמוכר לו דבר שלב"ל שאין כאן תורת מכר וכו' עכ"ל

י) וכן מוכח מהירושלמי הנ"ל דכשהקדים שכרו להמשכיר א"צ להעלות שכר להקדש ואי נימא דכשמקדים