קובץ הערות קלג

מצד עצמו אין בו מעשה לא מצרפינן לתרווייהו בהדדי כדי לחייבו וצ"ע בזה

יג) ולתירוץ ראשון שבתוס' דלא מיקרי קו"ע מה שאחרים עושין איסור על ידו אף שהוא נתפס בעון חבירו ויש עליו חומר האיסור של קו"ע. י"ל בטעם דהא דנתפס בעון חבירו הוא רק אם יש עליו מצות תוכחה דהכי כתוב קרא הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא והך עליו פירושו בשבילו שאם לא תוכיח אותו תשא חטאו כמו שפירש רבינו יונה בשערי תשובה. אבל במקום כבוד הבריות דמצות תוכחה נדחית דמצד עצמה היא שוא"ת ותו ליכא עליו חיוב תוכחה ממילא אינו נתפס בעון חבירו כלל וה"נ מצות תוכחה נדחית מפני פיקו"נ דהיא אינה מאביזרייהו דג' דברים ושוב אינו נתפס בעון חבירו

יד) אלא דזה תלוי אם נאמר דפיקו"נ דוחה לכל התורה והוא בתורת דחיה כמו עשה דוחה ל"ת וה"נ מצות תוכחה נדחית מפני פיקו"נ וממילא ליכא ערבות כיון דליכא עליו חיוב תוכחה. אבל אם נאמר דהא דיעבור ואל יהרג אינו בתורת דחיה אלא שאינו חייב למסור עצמו למיתה כמו שאינו חייב לבזבז יותר מחומש בנכסיו בשביל קיום מצוה ואם אינו יכול לקיים המצוה רק ביותר מחומש בנכסיו דאינו חייב בזה מ"מ אינו פטור מן המצוה רק הוא אנוס בקיומה ואנוס אינו פטור דהא אנוס חייב בתשלומין כגון אם היה אנוס בראשון דחייב בשני לכו"ע אפילו למ"ד שני תשלומין דראשון והפטור בראשון פטור בשני. [וכן מבואר ממ"ש המגן אברהם בסימן ל"ט דמי שנקטעה ידו השמאלית כשר לכתיבת תפילין ולא קרינן ביה מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה וציין ראיה לזה בסדר חליצה ונראה כונתו למ"ש תוס' ביבמות (דמ"ד) דחרש וחרשת עולין ליבום אע"ג דאינן חולצים ולא אמרינן כל שאינו בחליצה אינו ביבום משום דבני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו וה"נ בגידם ישנו בקשירה אלא דפומיה הוא דכאיב ליה ואי נימא דאנוס הוא פטור גמור א"כ גידם אינו בקשירה

וקשה מהא דאיתא בגמ' דחרש המדבר ואינו שומע אינו יכול להוציא אחרים במגילה למ"ד קרא ולא השמיע לאזניו לא יצא דכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים. וכן הוא בשו"ע סי' תקפ"ט לענין שופר ומשמע מזה דאנוס לאו בר חיובא הוא דאל"כ למה לא יוכל להוציא אחרים

אבל בירושלמי פ"ב דמגילה הובא בר"ן איתא הלועז ששמע בלעז יצא ועברי ששמע בלעז לא יצא ועברי שקרא בלעז אינו מוציא בקריאתו את הלועז דכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ועי' בשו"ת ריב"ש סי' שצ"א באורך מזה ומוכח מזה דהא דאין יכול להוציא אחרים כשאינו חייב אין הגריעותא בהגברא אלא בהמעשה דצריך שיהא אצל המוציא מעשה מצוה וכיון דקריאה בלעז אינה מעשה מצוה להיודע עברית אינו יכול להוציא את הלועז שאינו יודע עברית ומה"ט המדבר ואינו שומע כיון דאצלו אינה קריאה של מצוה אף דגברא בר חיובא הוא אינו יכול להוציא ולפי"ז נראה דאפילו במדבר ושומע אם סתם את אזניו וקרא ולא השמיע לאזניו לא יצא השומע ממנו וק"ק דא"כ הו"ל למיתני בכה"ג דהוי רבותא טפי מחרש שאינו יכול לשמוע

ובסוגיא שם פ"ב דברכות ובמגילה ממאי דר' יוסי היא ודיעבד נמי לא דילמא רבי יהודא היא ולכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי ע"כ. ושמעתי מכ' מ"ח הג"ר מאיר אטלס נ"י הגאב"ד דשוולי שהקשה דמה טעם יש בזה שהחרש לא יוכל להוציא לכתחלה לר' יהודא דבשלמא לר' יוסי אינו מוציא מפני שאינו מחויב בדבר אבל לר' יהודא הרי גם חרש מחויב במגילה והאחר היוצא השמיע לאזניו ומאי איכפת לן שהחרש לא השמיע לאזניו עכ"ד. ולפי הנ"ל לא תיקשי דצריך שיהא מעשה המצוה אצל המוציא וה"ה היכא דאצל המוציא הוא רק מצוה של דיעבד ולא של לכתחלה גם אצל היוצא ממנו אין זו רק מצוה של דיעבד דדין שומע כעונה הוא שהשומע יוצא במצוה של העונה

אבל בשו"ת ריב"ש סי' שצ"א שם הביא דברי הר"ר חסדאי שחולק על ד"ז וס"ל דהלועז ששמע מהעברי יצא אף דאצל העברי הקורא אינה קריאה של מצוה. ולפי"ז צ"ל דהא דחרש אינו מוציא הטעם הוא משום דגברא לאו בר חיובא הוא ומוכח מזה דאנוס לאו בר חיובא הוא כלל וצ"ע

ועוד קשה מדברי המרדכי שכתב דמותר ללבוש טלית בלא ציצית היכא שהוא אנוס בהטלת הציצית וצ"ע כיון דאנוס בר חיובא הוא למה יהא מותר לגרום בידים ביטול עשה. וכעין סברת המרדכי מבואר בפ' הערל (דע"א) אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו אמר רחמנא עיי"ש דהיכא דהוא אנוס במילת בניו מותר לו לעשות הפסח

ובגליון רש"א ביו"ד סי' כ"ח הקשה על המרדכי מהא דאיתא שם דבאין לו עפר לכסות אסור לשחוט עיי"ש וי"ל דזה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מותר לשחוט בכה"ג. אלא דק"ל מפ"ק דחגיגה דפריך בגמ' גבי טומטום וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דבלאו קרא אינו יכול להקריב מספק ועיי"ש בתוס' דאינו יכול להתנות בנדבה משום דבעי סמיכה וטומטום אינו יכול לסמוך שמא היא אשה ואסור להקריב דמבטל מצות סמיכה וקשה כיון דהוא אנוס שאינו יכול לסמוך מספק יהא מותר לו להקריב בלא סמיכה כמו שמותר ללבוש טלית בלא ציצית וצ"ע

עוד קשה מדברי תוס' פ"ק דב"ב גבי חציו עבד שהקשו דאמאי איצטריך טעמא דלשבת יצרה תי"ל משום מצות פרו ורבו ותירצו דלהכי לא נקט קרא דפרו ורבו משום דפטור הוא מאותה מצוה כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו ב"ח דא"כ בכל העבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצות ע"כ. וצ"ע דלא דמי כלל דאנוס בר חיובא הוא אלא דפומא הוא דכאיב ליה אבל בכל העבדים אינן בני חיוב כלל וצ"ע

בענין אנוס במצוה אי מקרי פטור אפשר לומר דבאמת שבשעה שהוא אנוס לא רמי חיובא עלי' מ"מ גברא בר חיובא הוא אף דאינו חייב בפועל מ"מ סיבת החיוב ישנה אצלו ומשו"ה כשר לכתוב תפילין דמקרי בר קשירה. וכן באנוס בראשון חייב בתשלומין בשני דגם בשעה שהוא אנוס יש עליו דין חיוב לכשיעבור האונס ושייך לחייבו בתשלומין אבל להוציא אחרים צריך שיהא חייב בפועל ומשו"ה חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים במגילה ובשופר. וה"נ כיון דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם דאינו חייב למסור נפשו בשביל קיום מצוה אין הכונה דהמצוה נדחית מפני הצלתו כמו בדחית עשה לל"ת אלא דהוי כמו אנוס בעבירתו ובביטול המצוה וכיון דאיכא למצות תוכחה אפשר דאיכא ג"כ ערבות וממילא חייב ליהרג שלא יתפס בעון חבירו מג' דברים החמורין

טו) ובפר"ק דיבמות בסוגיא דעליה הוי בעי למימר דעשה דיבום דוחה לל"ת דעריות דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת והקשה בס' כסא דהרסנא דאיך אפשר דאיסור ערוה יהא נדחה מפני קיום מצוה דהא אפילו פיקו"נ דהוא דוחה לכל התורה נדחה מפני איסור ערוה ק"ו למצוה שהיא נדחית מפני פיקו"נ אינו דין שתהא נדחית מפני איסור ערוה. ולפי הנ"ל י"ל דדוקא בפיקו"נ דאינו בתורת דחיה וא"כ האיסור עומד במקומו אלא דהוי