קובץ הערות קלד

כמו אנוס לעבור עליו בכה"ג באיסור ערוה חייב ליהרג אבל בדחית עשה לל"ת דליכא לאיסורא כלל כמו בלובש כלאים בציצית דודאי אינו דומה ללובש כלאים באונס דבאונס איכא איסורא אלא דהוא אנוס אבל בכלאים בציצית ליכא לאיסורא כלל ובכה"ג גם איסור ערוה נדחה דכיון דנדחה מפני המצוה שוב אינו מכלל עריות

טז) ואין להקשות דא"כ לא משכחת לה כלל להך דינא דיהרג ואל יעבור בעריות לפי הס"ד דכל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דהא לא גרעה מצות פיקו"נ מכל המצות שהן דוחין לל"ת שיש בו כרת די"ל לפי מ"ש תוס' בסוגיא דעליה דאפילו לפי הס"ד דוקא ל"ת שיש בה כרת נדחה מפני עשה אבל לא ל"ת שיש בה מיתת ב"ד וא"כ משכחת יהרג ואל יעבור בעריות שיש בהן מיתת ב"ד ועוד דלפי האמת הא דפיקו"נ דוחה לכל התורה אין הכונה דמצות הצלת נפש דוחה להאיסורין אלא אפילו ליכא מצוה כלל שרי לעבור על האיסור במקום הצלת נפש דאפילו בעובר דלא הוי נפש מ"מ מותר לחלל שבת בשבילו כמ"ש תוס' בנדה (דמ"ד) עיי"ש וברא"ש פ"ב דיומא בשם הרמב"ן והוא בתורת האדם. ובתוס' ב"מ פ' המקבל כתבו בהא דאליהו טימא את עצמו לבן הצרפית להחיותו אף דהוא כהן משום פיקו"נ ובדאי ליכא מצות פיקו"נ במת להחיותו (ועיי"ש בשיטה על דברי תוס' אלו) ומוכח מזה דפיקו"נ דוחה כל האיסורין אפילו היכא דליכא מצוה ובכה"ג איסור ערוה חלוק מכל האיסורין דאינו נדחה מפני פיקו"נ היכא דליכא מצוה אבל היכא דאיכא מצוה לפי הס"ד דכל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת גם איסור ערוה נדחה מפני מצות פיקו"נ כמו שהוא נדחה מפני מצוה אחרת

יז) ושמא י"ל דזהו טעם מחלקותן של רבותינו הראשונים בדינא דיעבור ואל יהרג אם רשאי להחמיר ולמסור את עצמו למיתה דאי נימא דהאיסור נדחה מפני פיקו"נ בתורת דחיה לא שייך בזה חומרא דודאי אסור להחמיר על עצמו שלא ללבוש כלאים לציצית דהוא מבטל מצוה במזיד אבל אי נימא דאינו בתורת דחיה אלא דהוי כמו אנוס דאינו חייב למסור נפשו בשביל קיום המצוה שפיר י"ל דאם רוצה להחמיר על עצמו רשאי. אלא דצ"ע לפי השיטה הזאת דהא ודאי בחולה שיש בו סכנה כו"ע לא פליגי דאסור לו להחמיר על עצמו ולא נחלקו אלא באנסוהו לעבור או ליהרג ומ"ש זה דהא תרווייהו נפקי מחד קרא וחי בהם ולכאורה נראה טעם דרשאי להחמיר משום מצות קידוש השם וזה שייך רק באנסוהו ולא בחולה ועדיין צ"ע

יח) הדרן לקמייתא (באות י"ג) דאי נימא דשריותא דפיקו"נ אינו בתורת דחיה אלא בתורת אנוס וא"כ איכא עליו מצות תוכחה אלא דהוא אנוס בקיומה אפשר לומר דממילא צריך ליהרג שלא יתפס בעון חבירו משום ערבות ומ"מ אינו מוכרח די"ל דגם בכה"ג דהוא אנוס בקיום מצות תוכחה תו ליכא עליו חיובא דערבות דדוקא היכא דחייב למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון חבירו אבל במקום שהוא אנוס דבפועל אינו חייב למחות אינו נתפס בעון חבירו והנ"מ מחקירה הנ"ל הוא למ"ד שני תשלומין דראשון והפטור בראשון פטור בשני אם היה פטור בראשון מפני פיקו"נ מהו שיתחייב בשני דאי נימא דאינו אלא כמו אנוס ודאי חייב בשני לכו"ע אבל אי נימא דהמצוה נדחית מפני פיקו"נ אפשר דפטור בשני

יט) ובחידושי הרשב"א ר"פ הערל הביא בשם ר"ת דערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי כערלות שלא בזמנה ומותר לאכול בתרומה ולפי דבריו ע"כ צ"ל דליכא למצות מילה כלל במקום פיקו"נ ואינו כמו אנוס דודאי מודה ר"ת דאם אין לו סכין למול את עצמו דהוא אסור בתרומה אלא שכבר חלקו על ר"ת בתוס' שם וברש"י עיי"ש. ואפשר שזהו טעם מחלוקתן דרש"י ותוס' ס"ל דאינו אלא כמו אנוס ומשו"ה אסור בתרומה ועיין בפ' הבא על יבמתו (דס"ד) גבי מתו שני אחיו מחמת מילה השלישי ימול חזי דקשרית איסורא וסכנתא ופירש"י דכיון שאין צריך למולו הוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת ושמעתי מקשין בשם הג' ר' יצחק רבינוויטש ז"ל מפאניווז על שיטת הריב"א בתוס' חולין (דקמ"א) דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אינו לוקה על הל"ת דהל"ת נדחית אף דהעשה דאיכא בהדי ל"ת אינה נדחית מ"מ כיון דאי לאו העשה שעמה היתה נדחית גם עכשיו היא נדחית וה"נ כיון דאי לאו סכנתא ליכא איסור שבת במקום מילה גם עכשיו דאיכא סכנתא ראוי להיות נדחה איסור שבת וליכא אלא סכנתא לחודא כמו התם דהל"ת מיהת נדחית

כ) ולפי דברי ר"ת הנ"ל דבמתו אחיו מחמת מילה ליכא תו מצות מילה כלל אין כאן קושיא על הריב"א דבמקום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שניהן אינן דוחין זל"ז דל"ת ועשה ג"כ אין דוחין לעשה וכיון דאיכא להעשה שאינה נדחית מפני הל"ת והעשה אפשר לה לדחות את הל"ת אבל במתו אחיו מחמת מילה דמצות מילה היא דחויה מפני פיק"נ אין בה כח לדחות את השבת דמצוה דחויה אינה יכולה לדחות למצוה אחרת אבל אי נימא דהמצוה אינה נדחית מפני פיקו"נ אלא דנחשב אנוס בביטולה וא"כ איכא למצות מילה גם במתו אחיו מחמת מילה יש מקום להקשות מזה על שיטת הריב"א וע"כ צ"ל דמצות מילה נדחית מפני פיקו"נ ומשו"ה אינה יכולה לדחות את השבת: סימן מ"ט

א) כתב הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה האנוס פטור מכלום וכו' בד"א כשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת עכ"ל. וז"ל המ"מ שם וי"מ שאם אמרו לו עכו"ם לבוא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו ובא עליה מומת על ידה לפי שאין קישוי אלא לדעת וזה דעת רבינו עכ"ל וכן הוא בחידושי הרמב"ן ר"פ הבא על יבמתו אשר דברי המ"מ לקוחים משם עיי"ש. והנה השיטה הזאת תמוה לכאורה דמה בכך שאין קישוי אלא לדעת מ"מ כיון שאמרו לו שאם לא יתקשה יהרג והוא מוכרח להתקשות מפני פחד מיתה הרי הוא אנוס גמור וראוי להיות פטור ממיתה

ב) ובתוס' יומא (דפ"ב) ז"ל והקש' בשאלתות מהא דאמר רבא בריש פ' הבא על יבמתו אין אונס בערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת וא"כ אונס בדידיה מי איכא דקאמר אף גילוי עריות יהרג ואל יעבור והא לאו אונס הוא אלא רצון כיון שאין קישוי אלא לדעת ותירץ משכחת לה להתרפאות כי ההיא דס"פ בן סורר ומורה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אחריה וכו' עד ימות ואל תיבעל לו עכ"ל. וגם זה צ"ע מאי קשיא ליה להשאלתות דהא אי לאו דעריות חמורין מכל איסורי תורה הוה אמרינן גם בעריות יעבור ואל יהרג והיה מותר גם להתקשות כדי להנצל ממיתה וגם תירוצו צריך להבין דמאיזה טעם יש לחלק בין שאנסוהו עכו"ם לבין אונס חולי

ג) והנה יש לחקור בהא דאנוס פטור מכלום אם היה אנוס מפחד מיתה וגם רצון גמור שאילו לא אנסוהו היה עושה ברצונו מי נימא כיון דאי לאו רצונו היה מותר לו לעבור שלא ליהרג א"כ המעשה מותרת ומה שברצונו לעבור על האיסור במזיד לחייבו מיתה ע"ז דכיון דהמעשה בלא הרצון מותרת אין לצרף המעשה להרצון והוי כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דפטור ממלקות או דילמא דלא דמי להתם דהכא באמת איכא מעשה איסור והא דפטור בשהוא אנוס היינו משום דאין לחייבו