קובץ הערות קלב

להוציאו ועוד צ"ע אמאי לא נימא שלא יזוזו ממקומן כלל כל ימי חייהם עד שימות אחד מהן והקושיא הזאת אי נימא דנדה היא בכלל ג"ע שיהרג ואל יעבור וצ"ע

ח) ולשיטת תוס' תשאר הקושיא מעובדא דר' צדוק ורב כהנא ומצאתי בחידושי רבינו יונה לסנהדרין (דע"ג) שכתב בהא דר' צדוק וז"ל ועוד איך יעלה על לב להביא ראיה מאותן ב' מעשים (נראה שכונתו לדברי הרמב"ן הנ"ל) שהרי ר' צדוק ורב כהנא הם עצמן היו ממיתין עצמן וכגון אלו לא מצינן בשום מקום וכו' ויהרג ואל יעבור כזה לא נמצא בשום מקום בתלמוד ור' צדוק ור' כהנא סמכו על הנס או שהיו יודעי' שלא ימותו בכך ע"כ אין ראוי להביא ראיה משם עכ"ל והוא מבואר כשיטת תוס' דכיון דאין דוחין זל"ז אסור לעשות שום מעשה בשני האופנים בין לעבור על האיסור במעשה ובין להרוג את עצמו בידים להנצל מן האיסור

ט) ויש להסתפק לענין ג' דברים החמורים שדינן ליהרג ולא יעבור אם כופין אותו להכשיל את חבירו באיסור ג' דברים הללו אם צריך למסור את עצמו להריגה בשביל זה. והנה הרמב"ן בס' תורת האדם כתב דלאו דלפני עור אינן מאביזרייהו דג' דברים. ומשו"ה מזבנינן לעכו"ם קאקי ודימונקי אבל התם איירי לענין עכו"ם דליכא בהו מצות תוכחה דאינן בכלל עמיתך ופשיטא דליכא עלייהו ערבות ואינו נתפס בעונם וליכא אלא לאו דלפ"ע גרידא. אבל בישראל דהוא נתפס בעון חבירו משום ערבות שפיר י"ל דחייב למסור עצמו שלא יתפס בעון ג' דברים

י) ובפ' שבועת העדות (ד"ל) האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל אמר רב' שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול ה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה וכו' כל מקום שיש בו חילול ה' אין חולקין כבוד לרב ע"כ. ובתוס' שם הקשו תימא דהכא שוא"ת הוא ובפ' מי שמתו בברכות מוכח דשרי אפילו באיסור וכו'. וי"ל דהתם גנאי גדול הוא וכו' אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפילו בשוא"ת וכו' ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת והכא כדפי' בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי וכו' עכ"ל. וטעם תירוצם השני נראה דהא דמפלגינן לענין כבוד הבריות בין קו"ע לשואי"ת תלוי בחומר האיסור דאיסור קו"ע חמיר יותר מאיסורא דשוא"ת וכיון שאחרי' עושין איסו' על ידו בקו"ע ויש בידו למחו' ואינו מוח' הוא נתפס בעונם ויש עליו ג"כ חומר האיסור של קו"ע וע"כ אינו נדחה מפני כבוד הבריות וה"נ בג' דברים החמורים כיון דנתפס בעון חבירו ויש עליו ג"כ חומר האיסור של ג' דברים צריך למסור עצמו למיתה

יא) [ובקו' תוס' שבועות צ"ע דהיכא דעשה נדחית מפני כבוד הבריות ליכא חילול השם דכך הוא דין התורה כמו בעשה דוחה ל"ת אבל הכא אם לא ילך להעיד וחבירו יעשה איסור ממש איכא חילול ה'. דהא במעשה חבירו ליכא דחי' ובמקום ח"ה אין חולקין כבוד לרב ול"ק כלל קושיתם. ואפשר דס"ל לתוס' דעשה אינה נדחית מפני כבוד הבריות אלא דגם כבוד הבריות אינו נדחה מפני עשה. וכיון דשניהם אינן דוחין זל"ז ממילא שוא"ת עדיף. וא"כ יש מקום לקושייתם כיון דגם התם לא נדחית העשה. ומ"מ עדיין אינו מיושב דאכתי כיון דכך הוא דין התורה לומר שוא"ת עדיף ממילא ליכא ח"ה אבל במקום ח"ה אין חולקין כבוד לרב. וכעין זה יש להסתפק בהא דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת דאין כאן ביטול מצוה האחרת כיון דפטור ממנה אבל אם ע"י העסק במצוה יתהוה ביטול מצוה ממש אפשר דלא מיפטר ממצוה האחרת דמשום עוסק במצוה לא שרי לבטל מצוה אלא דבמקום שהוא פטור ליכא ביטול כלל. וכגון אם עוסק במצוה ערב החג וצריך לעשות סוכה. ואם לא יעשה הסוכה הרי יתבטל ממצות סוכה בחג בשעה שלא יהי' עוסק במצוה. ונמצא שע"י העסק במצוה יבטל מצוה אחרת בשעה שלא יהי' פטור ממנה אפשר דבכה"ג לא מיפטר משום עוסק במצוה. והנה במקום שא"א לקיים שניהם בודאי אין לו לבטל המצוה הבאה לידו עכשיו מפני המצוה העתידה לבא לאחר זמן וכמבואר בסוכה (כ"ה) שנטמאו במתיהן ז' ימים לפני הפסח ואעפ"י שטומאה זו תעכב על ידם מלעשות פסחיהן עיי"ש ברש"י. אבל במקום שאפשר לקיים שניהן [לדעת הר"ן והגהת אשר"י דגם בכה"ג פטור יש להסתפק ולומר דבמקום שיתבטל מהמצוה אח"כ שלא במקום עסק מצוה אפשר דלא מיפטר ומ"מ אפשר לומר בטעם הר"ן דלעולם מקרי לא אפשר לקיים שניהם דבשעה שהוא עוסק במצוה צריך לעסוק בה בכל לבבו ובכל נפשו ואין דעתו פנוי' אז לעסוק במצוה אחרת. ואם יפנה דעתו למצוה אחרת הוא ביטול למצוה הראשונה והדר אמרינן דאין לו לבטל עכשיו מפני המצוה שתבא לאחר זמן

בהא ענינא דעוסק במצוה נראה דאפי' עוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא דדוקא בשבתך בשבת דידך הוא דמחייבת. וכשעוסק במצוה דרבנן לא הוי שבת דידך. וראי' מהא דאתה קוצר קציר של מצוה קודם העומר מדכתיב ובקוצרכם דוקא קציר דידך. ומבואר בגמ' מנחות (ע"ב) דאפי' לצורך מצוה דרבנן מותר לקצור כגון בבית האבל. וכן לענין בן סורר ומורה אכל דבר מצוה או דבר עבירה אפי' דרבנן אינו נעשה בן סו"מ דכתיב בקולנו ולא בקולו של מקום דלא מקרי בקולנו. וה"נ לא מקרי שבת דידך. ומה"ט גם עוסק בהכשר מצוה כגון כותבי סת"ם פטורין מן המצות דאף דכתיבת התפילין אינה המצוה אלא הנחתן מ"מ כשעוסק בהכשר מצוה לא מקרי שבת דידך. מיהו דוקא כשעוסק בזה לשם מצוה כמשמ"פ רש"י שם להמציאן לצריך להן. אבל אם עוסק לצורך עצמו להרויח שפיר מקרי שבת דידך. ובמשנה ברורה (סי' ל"ח) הק' על דברי רש"י מהא דקיי"ל כר"ע במלוה על המשכון דהוי עוסק במצוה. אפי' צריך להמשכון להשתמש בו. וי"ל דדוקא בהכשר מצוה צריך שיעשה לשם מצוה ולא לצורך עצמו דאל"ה מקרי שבת דידך. אבל בהלואה דהיא גוף מצוה אפי' עושה לצורך עצמו מ"מ הוי עוסק במצוה. ושמא גם בעושה מצוה דרבנן יש לחלק כן. דדוקא בעושה לשם מצוה לא הוי שבת דידך אבל אם עושה לצורך עצמו מיקרי שבת דידך. דמצוה דרבנן לא מקרי שבת דמצוה מדאורייתא אלא דמ"מ פטור משום דלא הוי שבת דידך ולפוטרו מן המצות אין צריך שיהא שבת דמצוה אלא שלא יהא שבת דידך. מ"מ אם הוא שבת דידך וגם שבת דמצוה כמו בעוסק בגוף המצוה דאורייתא לצורך עצמו פטור ועדיין צ"ע

] יב) אלא דזו אינה ראיה רק לשיטת הרמב"ן ופירושו בקרקע עולם דפיקו"נ נדחה מפני ג' דברים החמורין אבל לשיטת תוס' דפיקו"נ וג' דברים שניהן אינן דוחין זל"ז ושוא"ת עדיף א"כ מה בכך שיש עליו חומר האיסור של ג' דברים דמ"מ כיון דאינו עושה מעשה לא עדיף מאשה הנבעלת דאינה צריכה למסור את עצמה מה"ט אף דיש עליה חומר האיסור כמו על האיש ואפילו היכא שכופין אותו לעשות מעשה ולהכשיל את חבירו בידים ג"כ אפשר לומר דאינו צריך למסור את עצמו למיתה דאין המעשה גורם שיהא האיסור עליו דהא אפילו באינו עושה מעשה כלל רק דיש בידו למחות ואינו מוחה ג"כ נתפס בעון חבירו וכיון דחיוב הערבות אינו תלוי בהמעשה ועל כל אחד בפני עצמו אינו צריך למסור נפשו דלאו דלפ"ע אינו מאביזרייהו דג' דברים כמ"ש הרמב"ן וחיוב הערבות